החורבן בספרות ישראל מלכים ב' כ"ה מני גל

מאת: מני גל התמונה - canstockphoto csp5213594 Uploaded by:jorisvo הנביא יחזקאל, ויטראז' ת.פרסום: 30/03/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 החורבן הותיר אחריו הרבה גלי הדף תרבותיים, חלקם מופיעים כבר בתנ"ך, כמו מגילת איכה, ואחרים נכתבו דורות רבים לאחר מכן, כאשר לאחר חורבן הבית השני מתמזגים שני אסונות אלה לאחד, ולא תמיד ניתן להבחין לאיזה חורבן מתייחס הכתוב.


מגילת האש של ביאליק ראויה שתיקרא ותילמד במלואה. זו פואימה בפרוזה מליצית ונשגבת, יחידה במינה בין יצירותיו של ביאליק. אציג כאן את פסקת הפתיחה של המגילה.


כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?
וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?
וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!
הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ! (מגילת האש – ח.נ. ביאליק)


ר` אלעזר ביריבי קליר, מראשוני הפייטנים הארץ ישראליים, כתב פיוטים, קינות ומזמורים, ורבים מהם נכנסו אל סידורי התפילה. הפיוט שלפנינו מקונן על חורבן המקדש וירושלים, וגם ממנו יובאו כאן ארבעה הבתים הראשונים.


אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶת הַשָּׁרוֹן 
ר` אלעזר ביריבי קליר, ארץ ישראל מאה 6-7


אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶת הַשָּׁרוֹן
וְדָמַם רֹן
מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן
וְנָעוּ מִמִּשְׁמְרוֹתָם כֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן
כְּנִמְסַר הַבַּיִת בִּמְסָרְבֵי מָרוֹן

בָּכוֹ תִבְכֶּה מְחֻמֶּשֶׁת סְפָרִים
כְּנֶהֱרַג כֹּהֵן וְנָבִיא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
וְעַל דָּמוֹ נִשְׁחֲטוּ פְרָחִים כִּצְפִירִים
וְנָדוּ כְּצִפֳּרִים
כֹּהֲנֵי צִפּוֹרִים

גָּלְתָה מֵאַרְצָהּ כַּלָּה מְקֻשָּׁטָה
בַּעֲוֹן מַעְשְׂרוֹת וּשְׁמִטָּה
וּבְאַרְבַּעַת שְׁפָטִים הֻשְׁפְּטָה
וּמֵעֶדְיָהּ הֻפְשְׁטָה
מִשְׁמֶרֶת מַפְשֵׁטָה

דַּרְכֵי הֵיכָל דָּמְמוּ כְּנִפְרַץ כָּתְלוֹ
וְהַמְּעִיל כְּנִקְרַע פְּתִילוֹ
וְהוֹרַד וְהֻתַּךְ וְהֻשְׁפַּל מִתִּלּוֹ
וְנָע מִשְּׁתִילוֹ
כֹּהֵן עַיָּתָה לוֹ...


כבר בתנ"ך אנו מוצאים תיאורים של הארץ ושל נופה, המתאבלים על חורבן המקדש וירושלים. אגדת גזעו החלול של הזית, המזכירה ז`אנר ספרותי זה – יש לה נוסחים רבים, ואני הרשיתי לעצמי לעבד מעט את אחד הנוסחים שמצאתי באינטרנט. המקור – לא ידוע לי.


מדוע חלול גזעו של עץ הזית?
אגדה עממית

בזמן החורבן, עת עלה הבית הגדול בלהבות אש, התמוטטו כל מוסדי ארץ, השמש שקעה בחשכה, והארץ התעטפה באבלות ובקדרות אין קץ. השדות, הגנים והעצים קמלו, יבשו ונפלו - כי לא רצו להמשיך ולתת פרי. יותר מכולם נפגעו שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, ושהיו פארה, וכשנכבשה הארץ וחרב הבית הגדול – הפכו כל גני הפרי ושדות הדגן לשממה.
כל העצים קמלו מלבד אחד, הזית, שנשאר עומד על תילו והמשיך לשאת פרי.
רטנו העצים נגדו והתפלאו עליו שדווקא הוא, סמלה של ישראל, יבגוד בזכר המקדש, וימשיך לשגשג, ללבלב ולתת פרי. החרימו העצים את הזית, והתרחקו ממנו. כשהרגיש הזית בדבר - בא אליהם והזמינם לבוא אליו, וכשבאו והסתכלו בו נוכחו לדעת שגזעו כולו חלול.
"אני נאכל מבפנים, נאכל מדמעותיי, אף על פי שכלפי חוץ אני גדל ונותן פירות. אתכם אני בצער ומתאבל אני אתכם" - אמר הזית.
הכל נדו בראשם לאות הוקרה, אולם הוסיפו ושאלו: רואים אנו את צערך ואת דמעותיך, אולם מדוע נשתנית מאחרים, ואינך קמל כמונו?
ענה להם הזית באנחה: "לקמול וליפול אינני יכול. אני סמלו של ישראל, וישראל חי לנצח, אינו קמל ואינו נופל".
ועד היום ניתן לראות שהזיתים הזקנים באמת עודם מתאבלים על חורבן בית המקדש, וגזעם חלול.

 

 

מלכים סוף


ספר מלכים א` נפתח בשלהי ימי מלכותו של דוד. הפרק האחרון של מלכים ב` מספר על חורבן הבית, על נפילת ירושלים ועל סופה של ממלכת יהודה. ולמרות שתכניהם של פרקי מלכים מסודרים, פחות או יותר, לאורך ציר הזמן ההיסטורי, אין אלה ספרי היסטוריה במובן המודרני של המושג `היסטוריה`. אז מה היה לנו?


הדמויות הדומיננטיות ב`מלכים` הן, בראש ובראשונה, מלכים של יהודה וישראל, אך לצידם מככבים גם נביאים, כשלחלק מהם, כמו לאליהו ולאלישע, מוקדשים פרקים ארוכים ומעניינים. דמויות נוספות, המופיעות מפעם לפעם בסיפורי `מלכים`, הם מנהיגים של עמים שכנים, הנלחמים בממלכות ישראל או יהודה. כאלה הם חזאל, בן הדד ונעמן הארמים, או סרגון ורבשקה האשורים, ולבסוף נבוכדנצר ונבוזראדן הבבלים. מנהיגים אחרים, כמו חירם מלך צור ומלכת שבא, מקיימים קשרי ידידות עם מלכי עמנו. אחרונים חביבים, המופיעים מעט מדי ב`מלכים`, הם אנשים ללא מעמד מנהיגות או אצולה, כמו האישה משונם, האלמנה מצרפת, עובדיה אשר על בית אחאב, הנערים שהטרידו את אלישע ונאכלו על ידי שתים הדובים, נבות היזרעאלי או גיחזי משרת אלישע. מדוע `מעט מדי`? כי דומני שסביב האנשים הפשוטים ניתן היה לרקום סיפורי עלילה מרתקים, וכי על חייו של האדם הפשוט מספר לנו המקרא בצמצום, וחבל.


האם עושה המקרא צדק עם דמויות המלכים המתוארות ב`מלכים`? בוודאי שלא, מהבחינה ההיסטורית. אמת המידה העיקרית, לאורה נשפטים המלכים בתנ"ך, היא השאלה אם המלך עשה הטוב או הרע בעיני ה`. ואמת מידה זו גם היא מושפעת מאד מרוחו של כותב הספר, השופט את מנהגי הפולחן של עם ישראל ומנהיגיו מימי דוד ועד לצדקיהו על פי הנורמות שהחלו להתגבש רק בשלהי ימי בית ראשון, בימי יאשיהו, כשממלכת ישראל כבר לא היתה קיימת. הנורמה לאורך רוב התקופה היתה הרבה יותר פלורליסטית. עבודת ה` נעשתה לא רק בירושלים, כי אם גם מעל הבמות הרבות שהיו מפוזרות בארץ. הפולחן לאלוהים היה עדיין מעורבב במנהגי פולחן `זרים` לכאורה, בהשפעת דתות כנעניות, צידוניות ואחרות. אוכלוסיית ארץ ישראל היתה רחוקה מלהיות הומוגנית-עברית. עממי הארץ לא נמחקו, והם חיו בקרב בני ישראל, השפיעו עליהם והושפעו מהם. קשרים דיפלומטיים שרקמו מלכינו עם מלכי המדינות השכנות והועילו רבות לחוסנן של ממלכות יהודה וישראל, הביאו עמם גם השפעות תרבותיות מבחוץ. כותב ספרי מלכים רואה כל אלה כתופעות שליליות, אך מבט רחב יותר יציג תמונה אחרת.


חלק מהמלכים, שנאמר עליהם כי עשו הרע בעיני ה`, הביאו את ממלכותיהם לשגשוג כלכלי וליציבות בטחונית, ובזאת היטיבו עם העם. כאלה היו, ככל הנראה, אחאב, אחז ומנשה, שהתנ"ך אוהב לשנוא. מלכים אחרים, שהתנ"ך הרעיף עליהם שבחים בשל צדיקותם הדתית, ניהלו את ענייני הממלכה בפזיזות, הסתבכו במלחמות מיותרות, וגרמו נזק רב לעמם. כאלה היו, ככל הנראה, חזקיהו ויאשיהו.


השאלה המעניינת מדוע נפרד עמנו הקטן לשתי ממלכות, שחלק מהזמן נאבקו זו בזו, לא נידונה דיון רציני בספרי מלכים. ומדוע לא צמחו יוזמות להתאחדות מחדש? ומה היה קורה לו נתאחדו? ומה היו ההבדלים האמיתיים בין השתיים? שטחי ממלכת ישראל היו הפוריים יותר, ולאורך רוב התקופה בה התקיימו שתי הממלכות זו לצד זו היתה ישראל, ככל הנראה, היותר מפותחת - גם כלכלית וגם תרבותית. האם לאחר חורבן עצמאות ממלכת ישראל הצטרפה אוכלוסיה משכילה ובעלת יכולות לעילית של ממלכת יהודה, והשפיעה עליה, כמו שחלק מהחוקרים אומרים? גם בשאלה זו לא עוסק התנ"ך, וחבל.


הסתייעות בידע היסטורי מגוון יותר מלמדת אותנו שתקופת המלכים, מדוד ועד צדקיהו, והעצמאות המדינית שזכה לה עמנו באותה תקופה, היו תולדה של מצב מדיני גלובאלי מזרח-תיכוני, תקופת ביניים שבה האימפריות הגדולות - החיתים, מצרים, אשור ובבל - לא היו חזקות מספיק, מה שאיפשר לכל מיני עמים קטנים יותר, כמו העברים, הארמים, הפלישתים, הצידונים, העמונים, המואבים והאדומים, לקומם ממלכות עצמאיות יחסית, וכי תקופת זוהר זו חלפה לה עם ההתחזקות המחודשת של מצרים ושל אשור, שהוחלפה מאוחר יותר על ידי בבל. מלכים נבונים בני עמנו ידעו לשרוד באותה תקופת ביניים בתוך המערכת המורכבת הזו, גם אם היה עליהם לשלם מחירים שונים לשם כך, כמו נישואים עם בתי מלוכה מצריים או צידוניים. העניין הדתי-פולחני לא היה דומיננטי כל-כך במלחמת הישרדות זו.


רוצים אתם להקים ממלכה עברית אותנטית ונקייה מהשפעות זרות, שלא תצטרך לשלם את המחירים האלה? תקימו אותה בניו-זילנד!