אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם – ישעיהו נג/יונה ארזי

מאת: יונה ארזי, התמונה - השעיר לעזאזל ויליאם הולמן האנט, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=618152 ת.פרסום: 15/06/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בשנת  1854  עורך הצייר האנגלי הולמן האנט מסע לארץ הקודש. היה זה טיפוסי ליסודיות שבה טיפל בכל נושא שעליו הוא עבד. באותה תקופה הוא חווה גם משבר רוחני דתי  והאמין שביקור בארץ הקודש יספק לו הבנה טובה יותר ויחזק אותו באמונתו  הנוצרית המתערערת.

פרי מסע זה הוא ציורו המפורסם "השעיר לעזאזל". הנושא לקוח  מהמקרא, ומההוראות על שליחת שעיר למותו במדבר ככפרה י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה)[1] אך גם המשנה המתארת בפירוט את מסעו של השעיר האומלל מבית המקדש עד להשלכתו מראש הצוק וריסוק עצמותיו. המשנה אף מתארת איך היו קושרים לקרניו חוט של זהורית שצבעו אדום, מתוך אמונה שאם ילבין –  בקשת הכפרה התמלאה.  גם אמונה זאת  נוטלת את השראתה מהפסוק בישעיהו א יח :

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהֹוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

האנט ראה בשעיר המקראי אות  מבשר  לישוע של הברית החדשה שסבלו על הצלב ומותו -  מחו את פשעי האנושות.

ביוני  1854 נסע האנט לירושלים ואחר כך לסדום . ביומנו הוא מתאר את הנוף הפראי והמקולל של ים המלח. הוא ראה בים המלח דמוי נורא של חטא בהאמינו כמו רבים בזמנו שזהו מקומה של סדום המקראית.  כאן הוא שהה וצייר את הנוף, את הרי אדום  ואת ים המלח שמהווים את הרקע לדמותו המעונה של השעיר המתמוטט אל מותו, מוקף בשרידי  השעירים של השנים הקודמות.  היה עמו אף תיש שסירב לעמוד בשקט ומת בדרך חזרה לירושלים. האנט הביא עמו מסדום רגבי אדמה אבנים וסלעים ובחדרו בירושלים ביים את הסצנה עם תיש נוסף שרכש בירושלים והעמידו על האבנים והבוץ מסדום. להשלמת התמונה הוא רכש שלד של גמל וגולגלת של יעל שאותם הוסיף ליצירה.

את המסגרת של התמונה תיכנן האנט בעצמו ואף שילב בחלקה העליון את הפסוק מישעיהו נג ד- 

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:

ובחלקה התחתון את הפסוק מויקרא [2]

(כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:

האנט  הציג את יצירתו ב 1856 בתערוכה באקדמיה המלכותית בלונדון, שם הציור התקבל בהערות מבזות ובגנוי קולקטיבי – אף אחד לא רצה לראות בתיש האומלל והמעונה את ישוע המושיע.  והאנט הפך ללעג ולקס – כאותו שעיר שהוא צייר.  ג`ון ראסקין, המבקר האמנותי החשוב של התקופה אף כינה את הציור – `כשלון`.  לעומת זאת חבריו של האנט שיבחו את היצירה – כ`דבר גדול` – אך לא לעיני ציבור, ועמדו על כך שהיצירה תובעת מאמץ רוחני מהמתבונן בתיש הזקן והגוסס  ובנוף  בו הוא מוצב.  זוהי אכן יצירה טראגית, שבה מוצג השעיר/תיש צועד ומועד וכמעט מתמוטט בתוך הבוץ של ים המלח, לקראת סופו הבלתי נמנע.

במידה מסויימת זוהי יצירה דרשנית הכורכת כמה וכמה אלמנטים ; הפסוקים מויקרא העוסקים בשעיר המכפר על חטאי העם מקושרים  לדברי הנביא "אכן חליינו הוא נשא", ואת כל זה מחבר פסוק נוסף שאינו נמצא על מסגרת התמונה אך מופיע בפרק : כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל  (ז). מכל הפרשנויות על זהותו של אותו זה שאת חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם לא היה עולה בדעתי שמדובר בשעיר לעזאזל אילולא הולמן האנט חיבר במחשבה ובמעשה את הפסוקים לכדי אמירה דרשנית אחת 

***

הרעיון שתיש אחד ישא על גבו את חטאי כל העם – וימות,  נראה לכאורה מופרך ובלתי מתקבל על הדעת ה`נאורה ` שלנו. אבל מושג השעיר לעזאזל היה קיים בתרבות האנושית מאז ומעולם וכרוך בהתהוות התרבות המוסר ורגש האשמה – שיש הסבורים שהוא אחד ממאפייני המוסר. ההוגה הצרפתי רנה ז`ירארד אף ביסס את תיאוריית ה`סקייפגואטינג` שלו על החומר הבסיסי המקראי הזה.  וכך אומר אבשלום אליצור במאמרו על התופעה :

השעיר לעזאזל התגלה כהצלחה פנומנלית ולכן חיש מהר הוא לא הספיק. הצרכים העצומים של מירוק תחושות החטא – התפתחות תודעה אתית, או דתית אצל הציבור דרשו הרבה יותר מקורבן חד שנתי, וצורך דחוף נוצר ב`תחליפי שעירים לעזאזל`, וכאלה אכן נוצרו - אנשים בודדים וקבוצות אנושיות שלמות שהוגדרו ושימשו כשעירים לעזאזל לכל דבר (ראה להלן בסעיף `הסקייפגואט`). ומסתבר שהשעירים לעזאזל התחליפיים הללו תיפקדו לא פחות טוב מהאוריגינל...ישוע.

... המטרה האופרטיבית של מנגנון הסקייפגואטינג היא חסימת כל מגע של `האני האנושי` עם כשלונותיו ומניעת הצורך כבד המחיר לקחת אחריות על כשלונות אלה, וסקייפגואטינג יכול, לפיכך, להיות מוגדר גם כ`היפוכה של לקיחת אחריות`.

הטכניקה פשוטה: איתור וסימון יחיד או קבוצה שקל לתקפם כ`סקייפגואט`, ואז, כל אימת שמתרחש כשלון תיפקודי או אתי של האני, הכחשת האשמה של האני בכשלון/העוול, והטלתה על הסקייפגואט שסומן. "

מכאן כל כך קצרה הדרך לרצח,  רצח עם, שלילה טוטאלית של האחר תוך הצדקה מוסרית – כל זה טמון בכמה פסוקים מקראיים סתומים . העוסקים כנראה באשמה אישית וקולקטיבית.

לכל יחיד ולכל קבוצה יש שעירים לעזאזל . בקבוצה קטנה יהיה זה בדרך כלל החלש או השונה. בקבוצה גדולה זה יכול להיות `הכושים`, היהודים`, `המוסלמים`, ההומואים`, `השמאלנים`, `ההיפים`, `הפמיניסטיות`, `הליברלים`, `מיקרוסופט`, `המימשל`, `הקרטלים הגדולים`, `הגלובליזציה`, `אמריקה`,  וכו`. החשוב בבחירת ה`שעיר לעזאזל` זה שהוא יהיה מישהו שניתן לאחד נגדו בקלות את הקבוצה, שיהיה חלש מספיק כדי שלא יוכל להכות חזרה, ובה בעת חייב הוא להיות בעל משקל מספיק כדי שיוכל לשאת את משא הדמוניזציה האתית אותו אמור הוא לשאת.

 

 

 

 

[1] ויקרא טז

[2]  ויקרא טז כב: