הנער בן מאה שנה ימות - ישעיהו סה | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה - בתמונה , פסל של גורג סגל ת.פרסום: 02/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק אוטופי זה שבו אלהים בורא ארץ חדשה ושמים חדשים אחד השינויים שיתרחשו בקיום האנושי הוא היעלמות תופעת המוות בטרם עת: " לא יהיה משם עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות". הנביא אינו חוזה חזרה לחיי הנצח שנועדו למין האנושי לפני החטא בגן עדן, אלא הסרת אחת התופעות שמעיבות מאז ומעולם על הקיום האנושי: מוות בטרם עת.

החברה האוטופית שהנביא מתאר היא חברה של צדיקים ולכן הם לא יענשו בעונשים שהם מנת חלקם של רשעים, כמו מוות של בנים בטרם עת. (ירמיהו מבקש מאלהים שימית את הבנים של האנשים שחרשו עליו רעה: " לכן תן את בניהם לרעב והגרם על ידי חרב ותהינה נשיהם שכולות ואלמנות" – יח, כא).
כבר במקרא אנו מוצאים את הספקנות שהתופעה עוררה לגבי מידת הצדק שבו אלהים מנהיג את העולם. איוב הצדיק שאיבד את בניו ללא כל סיבה מוצדקת לדעתו, אומר לרעיו: " מדוע רשעים יחיו ...זרעם נכון לפניהם עמם וצאצאיהם לעיניהם".
גם חז"ל הבינו שמוות בטרם עת מעורר תמיהות תיאולוגיות על הנהגת אלהים את העולם. אלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה והפך ל"אחר" בעטיו של אירוע לו היה עד, של אדם שמת בטרם עת מהכשת נחש כאשר מילא כהלכה את מצוות שילוח הקן ( קידושין לט, ב וירושלמי חגיגה, פרק ב, הלכה א).
מוות בטרם עת יוצר מצבים מקוממים בהם אדם שעמל על בניית בית או על נטיעת כרם מת ואינו נהנה מעמלו ואחר זוכה בהם: "לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל". הפסוק מזכיר את קריאת השוטרים אל העם לפני יציאה למלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו"- דברים יט, ה – ו . במצב האוטופי שהנביא מצייר לא יהיו מלחמות ששמות קץ לחיי אנשים צעירים.
הנביא צופה מצב שבו אין אלימות בין בני אדם. מצב זה מסומל בפסוק: " זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו" - פסוק כה. אך הפשט של פסוק זה מדבר על קץ האלימות ששוררת בעולם החיות, בו החיות הטורפות מתקיפות את בעלי החיים הצמחוניים. השלום וההרמוניה ישררו איפוא בעולם האדם ובעולם החי.
האיזכור של הנחש שיאכל עפר הוא הוכחה נוספת לכך שהנביא לא חולם על חזרה לגן עדן, אלא מדבר על הקיום האנושי אחרי הגירוש, שבו הנחש קולל: " ועפר תאכל כל ימי חייך" – בראשית ג, יד. אבל יהיה שינוי חשוב במעמדו: הוא לא יסכן עוד את האדם, כפי שנאמר בנבואה דומה : " ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה: - ישעיהו יא, ח. 
הנביא מדבר בפרק על חברה שמורכבת רק מצדיקים לאחר שהרשעים הוכחדו. אם כך מנין צמח החוטא שעליו נאמר: " והחוטא בן מאה שנה יקולל"? כדי ליישב תמיהה זו עלינו להיזקק לדבריו של הסוציולוג דורקהיים. הוא חשב שגם בחברה של נזירים קדושים החיים במנזר יהיו חוטאים, שכן בחברה כזו צל צילה של עבירה ייחשב לסטיה.