לידה ללא כאבים? |ישעיהו פרק ס"ו | מני גל

מאת: מני גל, ציור: יונה ארזי ת.פרסום: 02/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל, קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו. בְּטֶרֶם תָּחִיל – יָלָדָה, בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ - וְהִמְלִיטָה זָכָר. מִי שָׁמַע כָּזֹאת? מִי רָאָה כָּאֵלֶּה? הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת? כִּי חָלָה, גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר, וְלֹא אוֹלִיד? יֹאמַר יְהוָה - אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי, אָמַר אֱלֹהָיִךְ.


בפרק הקודם צייר ישעיהו את התמונה האוטופית של לידת עולם חדש:

כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה...

לא מפתיע, שלתמונת שיבת ציון העתידית בוחר ישעיהו במטאפורה של לידה. אירוע הלידה משדר אופטימיות והתחלה חדשה. תינוק שזה עתה נולד נושא עמו את התקווה להתממשות כל היפה הטמון במין האנושי. אולם לידה מביאה עמה עוד קשת מגוונת של רגשות: תחושת הרווחה לאחר הדאגות והפחדים; תחושת ההקלה מהכאבים הקשים; הפליאה מול היצור האנושי שהגיח אל העולם יחיד ומיוחד, ולעולם לא יהיה עוד אחד כמותו; החמלה כלפי היצור הרגיש הזה, והרצון לעטוף אותו ולהגן עליו.

האם רגשות אלה מצוירים בתמונת הלידה של העם השב למולדתו מן הגלות? לא בדיוק. עוד לפני הלידה עוסק האל בתשלום גמול לאויביו – בקול שאון. זו אינה האוברטורה הטיפוסית להכנה ללידה. ואז – בְּטֶרֶם תָּחִיל – יָלָדָה! אלוהים חוסך מהיולדת את צירי הלידה, ועם שלם ומושלם מחליק לו החוצה אל העולם. טוב? לא טוב? זה נשמע לא אמיתי, לא לגבי יולדת, ולבטח לא לגבי עם. דורנו, שחונך על סיפורי לידת הציונות, יודע כי ההריון היה ארוך, וכי חבלי הלידה היו קשים, וכי זה היה נחוץ וכדאי. עם ישראל לא החליק פאסיבית אל תוך היסטוריית העמים, כי אם עבד על זה קשה. אצל ישעיהו הכל נעשה בידי אלוהים, וכל מה שהוא דורש מהעם הוא לשוב ולהאמין בו, באל. כדי להיוולד מחדש כעם עצמאי חייבים היו ראשוני הציונים להאמין, תחילה, בעצמם ובזכויותיהם, ולרתום עצמם למשימה התובענית של הפיכה לעם (לאהרן דוד גורדון יש דברים ברורים לומר על כך). פרט קטן בתמונת הלידה שמצייר ישעיהו לא נעלם מעיני, והוא ההתפעלות מלידת הבן הזכר דווקא. בעל `מצודת דוד` אומר: ילדה זכר, ולפי שתרבה השמחה בלידת זכר מלידת נקבה, אמר: `והמליטה זכר` לפי גודל השמחה". הרבה נקבות יפות נולדו עם העם שלנו – תקווה וגאווה לאומית, עצמאות והתחזקות, צמיחה והבראה... וישעיהו מתפעל מלידת הזכר - נו, מילא!

סיפורה של הציונות אינו תואם את חזון ישעיהו ואת משל היולדת. לא ציון היא שילדה את עמנו המתחדש, אלא להפך – העם, שהתעורר ולקח אחריות על גורלו, שב אל ארץ ישראל ובעמל רב הוליד אותה מחדש כארץ פוריה ומשגשגת.

לאחר הלידה הדרמטית ושמחת היולדת בעולליה המתפנקים, היונקים תנחומים מדדיה, מתפנה אלוהים לתפקיד החביב עליו, והוא עשיית שפטים בגויים:

כִּי הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו, לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ, וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ. כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט, וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר, וְרַבּוּ חַלְלֵי יְהוָה.


ומכל הפסוקים היפים (כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם יְהוָה, כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם) בוחר ישעיהו לסיים את ספרו המגוון כל כך בפסוק הנורא: וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. חבל...