בנעימה לירית רכה - ירמיהו ג| עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, התמונה shutterstock , עיבוד תמונה: יונה ארזי ת.פרסום: 05/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במשך שנים רבות  דבקו החוקרים והפרשנים בהבנת ה` בירמיהו ב ו – ג כאב אוהב שלבו נשבר בשל חטאי עמו. ולכן נאלץ להעניש אותם כדי להצילם מדרכיהם הרעות.  ב`עולם התנ"ך`  אומר פרופסור מנחם הרן  שה` פונה אל עמו "בנעימה לירית רכה" -  לא ברור לנו איך "שְׂאִי עֵינַיִךְ וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שגלת שֻׁכַּבְתְּ עַל דְּרָכִים ..." הוא דיבור לירי רך. אבל  באמת הזמנים השתנו והבנות חדשות צצו.  

ההבנה של הדימויים והתיאולוגיה בירמיהו כ`לא נעימים` סקסיסטים  פוגעניים ולא ראויים  השתרשה זה מכבר , ופרקים ב` ו  ג` בירמיהו היו במרכז הקריאות הפמיניסטיות בספר זה.  כמו למשל מאמרה של עתליה ברנר[1] המדבר על שפה לא ראוייה תכנים לא ראויים , טקסט ששום קורא/ת אינו יכול להסכים איתו. אלא אם כן  הוא נקרא לצורך פירוק וחשיפה של מנגנוני הדיכוי הנמצאים בו.

החוקרת מרי שילד כותבת :

"הטקסט דן את הנשים (ואותי בכללן) לשני תפקידים אישה ובת נאמנה. כל התנהגות מחוץ לטווח התפקידים הזה מגדירה אותנו כזונות.  ולכן העולם הסימבולי של השיח מתפקד במטרה להשאיר את האישה ואת האינטרסים שלה בשוליים. "

והיא מעלה את השאלה הנוקבת במלוא חומרתה -

מה לעשות עם עולם הדימויים הזה? האם מדובר רק ברטוריקה עצמתית המראה את חרדת הסירוס של זה המחזיק בכוח? האם זוהי שפה שניתן להתייחס אליה רק בהקשרים היסטוריים? האם זאת שפה  חזקה דייה כך שביכולתה לעצב תפיסת עולם עכשווית של יחסי זכר ונקבה? ואיזה משקפיים נרכיב כדי לקרוא את הטקסטים האלה? האם  נתבונן בהם דרך עדשות ספרותיות, פוסט מודרניות או אידיאולוגיות?

"ככה זה היה פעם בעם ישראל הקדום" פוטרים עצמם חוקרים ולומדים רבים מלדון במהות המטאפורות של ירמיהו (ולא רק שלו(. בציינם שהתכנים אינם רלוונטים כבר  לחיינו. מרי שילד  מוחה נגד עמדה זאת  ומציינת שדווקא המטאפורות  הללו שלכאורה עניינן תיאולוגי – השפיעו על יחסי מיגדר הרבה יותר מהתיאולוגיה.

מה שחשוב הוא שבאמת עולה השאלה מה עושים עם טקסט שמתאר את אלהים כגבר פוגעני המסרס את קהלו הגברי – כאשר הוא בעת ובעונה אחת גם הסמכות הדתית. סמכות דתית פוגענית ומסרסת את הגברים שאמורים להיות `אשתו` של אלוהים.

חברותא : עפרה שפי, ויונה ארזי
------------------------------

התבוננות נוספת גילתה לנו שקראנו לא נכון. המטאפורה אינה מטאפורה. היא מתארת בדיוק את ההווייה הפטריארכלית. ההווייה הפטריארכלית היא שהולידה את המונותאיזם – אל אחד זכרי ,השולט על גברים ועל נשים באמצעים אלימים.  התחושה הראשונית  שלנו  במפגש עם הטקסט של ירמיהו היתה שיתוק וקיפאון. תגובה של נפגעות תקיפה מינית. זה מסוג הטקסטים המשתיקים והמקפיאים , ובעצם יש פה אונס מילולי כלפי הקוראת.

האם הטקסט האלים הזה הוא באמת חלק מכתבי הקדש? על מה באמת מדבר הטקסט הזה? האם הוא טקסט פוליטי – או טקסט פטריארכלי שמשתמש בפוליטי ובתיאולוגי כדי לקבע מסמרות חברתיות של דכוי והשפלה?  ואולי, דרך המילים הקשות האלה נחשפות שוב ושוב  עמדות ששרירות וקיימות עד היום. ובהחלט לא היינו נותנות לבנים  הצעירים  שלנו ללמוד את הפרקים האלה.  כי הפירוק האלים של הסובייקט הנשי  מביא בעקבותיו פירוק של הסובייקט הגברי  - שצריך להיות בעצם אשתו הקטנה  של אלהים. וזה חורבן אמיתי של כל סובייקט.

והנה, התיאולוגיה בשרות הפטריארכיה  - ולא להיפך. הפטריארכיה ניצבת מעל כל התיאולוגיות. וכאן בירמיהו (אבל לא רק) אנחנו מקבלים דוגמא נוספת לכך.

 

הערות

-----

[1] Athalya Brenner, "on Prophetic Propaganda and the Politics of `love`: The case of  Jeremiah " in A Feminist Companion to the Latter Prophets (ed. A. Brenner,Sheffield 1995)