הפחד והאשמה. – ירמיהו ד' | יונה ארזי

מאת: כתיבה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 07/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם:

 נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים,
פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם:

מה מתחולל בין החריש הזריעה והשריפה?
מה משמעות המתח הנורא בין החרישה והזריעה  השלווים  ובין שלהבות האש החמות והבוערות שאינן ניתנות לכבוי.

הקוצים והאש  של ירמיהו מזמנים את הפסוקים המקראיים : כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת  הַבְּעֵרָה: [1]. ואת המשנה המתייחסת לפסוקים אלה השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר (שמות כ"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה[2].  רשי מפרש את המילה "עפר"  ואומר שהאש לחכה את נירו ונתקלקל.  רואים שרשי הכיר את ירמיהו ואת הקשר בין השדה החרוש ואולי הזרוע ובין האש. הגורם לאש, בשני המקורות הם הקוצים . המשל נמצא כבר אצל ירמיהו שבמעבר חד מסביר שהקוצים הם רוע המעללים והאש היא לא סתם שריפת קוצים – אלא חמת ה` שאין לה מכבה.

כל המרכיבים שמהם בונה ירמיהו את המשל שלו נמצאים לכאורה באופן תמים בתורה: שדה קוצים, ו..אש.

אבל ירמיהו כמו התלמוד, וכמו ביאליק – כבר יודע לעבוד עם ארון הספרים היהודי ממש כאחד מסופרי התחיה. מערבב  היטב ויוצר סיטואציה תוכנית חדשה  שלוקחת רחוק רחוק את התכנים הטכניים של התורה. החרישה והזריעה תוך ביעור קוצים היא הזמנה של ירמיהו לבחינה דרישה וחקירה של מעשי הפרט והקהילה - במילה `קוצים` נכלל עולם מלא שמבשר אסון וחורבן. כמו שאומר רבי אלעזר ברשב"י "קוצים אני מכלה מהכרם"... (בבלי בבא מציעא פג ב).

והתלמוד הבבלי בעקבות ירמיהו – תוהה מי הוא אותו מבעיר?  מי הוא זה שישלם את מחיר הבערה הזאת,  שתי המילים "שלם ישלם" לא מאפשרות להתחמק מחומרת העברה וההעברה והדרשה התלמודית של רבי יצחק הנפח, אחד שמומחה לאש ולריסונה אומרת :

שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי,

אני הציתי אש בציון, (איכה ד)ואני עתיד לבנותה באש (זכריה ב ט)[3]

כמובן שמדובר כאן במחאה תלמודית מדוללת על ידי נחמה נבואית. הדרשה נאמרת  מתוך הוויית וחרדת חורבן שמלווה אותנו עד היום . דרשה חריפה ומפחידה גם יחד המזכירה  את "בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום"

****

ביאליק ה`מבעיר`

בשירו  הארס-פואטי משנת תרס"ב (1902)  "לא זכיתי באור מן ההפקר , כותב ביאליק  בשני הבתים האחרונים:
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

 

גם ביאליק עובד עם הבערה. אבל  אצלו הבערה היא אישית. הוא המבעיר את הבערה בדיוק כמו הקב"ה בדרשה התלמודית אבל הוא גם `משלם` לא בבניה באש כמו הקב"ה אלא כקורבן עולה הנשרף על המזבח. הכאב  גדול בשל הבערה המתחוללת תוך כדי התפוצצות הלב  - ואשמתו של הקורא מוצגת בקיצור רב במלה `יתעלם`: המשורר , שהלהיב את קוראיו , שהבעיר בהם בעירה , שגרם להם רוב עונג — לוקה בגלל מעשהו ; עולמו האישי נהרס וניצוצו הפרטי נעלם , כי הוא זה אשר הבעיר את הבערה וחייב להזין את האש  במחיר אישי כבד.  האמירה הביאליקית נעה וסבה גם כאן בשיר הכה אישי בין הלכה לאגדה. "אכן , הלהבתי אתכם , קוראי , הדלקתי אש בלבבכם , ועתה חייב אני , כמובן , להיענש , כדינו של כל מבעיר בעירות , כדינו של כל אדם הגורם לשרפה[4]"

***

אלכסנדר פן ואשמת מבעיר השדות 

כאן תמרר העשן. / כאן הכתיבה האש את חוקיה / בית מך וישן / לצחוקו הנפקד מחכה הוא . / לא בן עוף מדדה . / לא ברכת הבוצרים פרי הגפן . / שכול צהוב בשדה / מספר קורותיו אבן אבן . 

השיר "כפר שדוד , פורסם לראשונה ב 1958 , הוא שיר בעל עוצמה רבה , המפעיל את השפעתו הקשה על הקורא בהדרגה , תוך שהוא חושף בזו אחר זו משמעויות נסתרות חדשות . השיר נפתח בתמונות הרס וחורבן של כפר. אך  הקורא אינו יודע באיזה כפר מדובר. רק לאחר כמה שורות נחשפת התמונה כולה כאשר השועה והשואה אינו מותירות מקום לספק. והמשמעות הסמוייה מתגלה: 

על  גדר  השועה / למפץ אנחותיו - של הבית - , / כדגלי השואה/ דוממות ; בשחורן שתי עביות -  אחרי המלה שואה , שהקורא העברי מייחס לה הקשר אחד בלבד , מופיעה המלה "עביות , " הלקוחה מעולם אסוציאציות שונה לחלוטין . הכפר השדוד הוא כפר ערבי , ואותה " שואה" מיוחסת כאן לאסונם של הערבים .  

והנה ההקשר לפסוקי ירמיהו  והתורה – כבר עובר החורש – זה שנר ניר, אבל בחלקה גזולה. משחק מילים מצמרר בין מבעיר ועובר. מזכיר כמובן את המחרשה בשירו של אלתרמן שאבי ז"ל היה נוהג לשיר לנו :  
הַמַּחְרֵשָׁה עִבְרִי, עֲבֹרִי,
חִרְשִׁי בַּתֶּלֶם וַחֲזֹרִי
עַד לַיְלָה, לֵיל יַאֲפִיל.

אצל אלכסנדר פן העובר והמבעיר חד המה.

המבעיר , קום ורש! / — על החי בדריסה מפֻרזלת , / כבר עובר החורש /  בחלקת הזרים הנגזלת . 

קול נשא ברמה/לא רחל ממררת בנהי./אדמה , אדמה, / זאת הגר מבכה על בניה! ...
 וחגי רוגני בספרו " מול הכפר שחרב : השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי 1929 – 1967" מעיר : 

פן מקונן כאן לא רק על שברם של הערבים , אלא גם על אכזבתו מבני עמו ועל כך שהאידיאולוגיה שבה האמין לא עמדה במבחן המציאות . 

 

הערות

[1] שמות פרק כב  

[2] משנה מסכת בבא קמא פרק ו

[3] בבלי בבא קמא, ס ב

 [4] גרשון שקד, ביאליק בראי הביקורת, ירושלים , 1974, 172