לידת השכינה - ירמיהו יג |יונה ארזי

מאת: כתיבה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 19/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מתי בדיוק נולדה השכינה? מאילו חומרים נולדה, מיהו אביה ומי היא אימה?

דומה כאילו הייתה עמנו מאז ומעולם. אותו דמוי של ישות נשית – אלהית, שכולה רחמים, אהבה ובעיקר דמעות.  דמות לבנה מכונפת –  שבת קול יש לה, ובן קול אין לה. דמוי שנולד מהמפגש הנוקשה המחמיר והקנאי של אלוהים והאדם.

אפשר לאתר בירמיהו יג את רגע לידתה. :
"שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר:

- וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ -  בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה ,
וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה..."
כאן נולד הפיצול. כשם שאתנה קפצה ממצחו של זאוס, כך נולדת הנפש האלוהית ועימה הדמעה. אותו אלהים  ההרסני בקנאתו –  דומע ובוכה במסתרים . ישות מתייסרת ומתאבלת מצד אחד וישות פוגעת והורסת מצד שני וכל זה מוכל בתבנית האלוהות.  ניתן כמובן לומר כי הנביא משליך את אבלו על אלהים המופשט המונותאיסטי שאין לו גוף ואין לו נפש, וזה כמובן נכון ומשכנע. אך מופעי הנפש האלוהית חוזרים לכל אורך המסורת באופן עקבי כממלאי תפקיד של הקול המרגיע , המנחם נוסך נחמה ותקווה.

חכמי המדרש  תיארו את "מסתרים" כעין מקום. והם מספרים כי מקום יש לו לקב"ה (אחד משמותיו החדשים של GOD) ומסתרים שמו. ושם, הוא בוכה.
מייד עולה השאלה   ומהו " מִפְּנֵי גֵוָה "??
ואחת התשובות המדהימות היא של רבי שמואל בר נחמני : מפני גאוותה של מלכות שמים. (בבלי חגיגה ה)

אם כן, הנפש הדומעת  נולדת כתרופה לגאווה. הדמעה באה להמיס את המקום הקשה הזה של הגאווה , ההתחשבנות, תאוות הבלעדיות והשליטה. זהו הרגע בו נולדת הישות הנפשית החומלת של האלוהות המקראית הזועמת.  ללא האשרה בת זוגו – חסר האלהים  מהות דומעת, והנה היא מופיעה במקום המסתורי הזה הנקרא "במסתרים".

הקבלה אימצה את הדמות הזאת העצימה והגדילה אותה מאד – וגם זאת בהשראת ירמיהו מוליד השכינה.  ולראיה : כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל  בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:[1]בכי רחל נשמע ברמה – אחרי הכל היא אישה, לגבר האלוהי לא נותר אלא לבכות במסתרים.

ורחל המשוררת משלבת את שני הפסוקים, את הבכי במסתרים, את רחל  עצמה, ואת קולה הנשמע ולא נשמע, ב"אל ארצי" -

לא שרתי לך ארצי, 
ולא פארתי שמך 
בעלילות גבורה 
בשלל קרבות. 
רק עץ ידי נטעו 
חופי ירדן שוקטים, 
רק שביל כבשו רגלי 
על פני שדות. 

אכן דלה מאוד, 
ידעתי זאת, האם, 
אכן דלה מאוד 
מנחת בתך 
רק קול תרועת הגיל 
ביום יגה האור, 
רק בכי במסתרים 
עלי עניך.
 

 

 

[1] ירמיהו לא יד