האב הבן והאֵלָה

מאת: ארי אֵלון, מתוך עלמא די, התמונה - CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=544600 ת.פרסום: 31/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"(פעם אחת) ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב אצלם יהודה בן גרים.  פתח רבי יהודה ואמר: `כמה נאים מעשיהן של אומה זו! – תִּקנו שווקים, תִּקנו גשרים, תִּקנו מרחצאות...` רבי יוסי שתק.  נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם: תקנו שווקים  - להושיב בהם זונות; מרחצאות – לעדן בהם עצמם; גשרים – ליטול מהם מכס...`.  הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות.  אמרו: `יהודה שעילה – יתעלה;  יוסי ששתק – יגלה לציפורי;  שמעון שגינה – ייהרג!". 

הלך הוא ובנו, התחבאו בבית המדרש.  כל יום היתה מביאה להם אשתו פת וקנקן מים ואכלו.  כאשר גברה הגזרה, אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה  ותגלה אותנו...`.

הלכו והתחבאו במערה.  התרחש נס, נברא להם חרוב ומעיין מים, והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים עד צווארם בחול.  כל היום היו לומדים, ובעת תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ואחר  פושטים בגדיהם על מנת שלא יבלו.

ישבו שתים עשרה שנים במערה.  בא אליהו ועמד בפתח המערה, אמר: `מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?...`

יצאו.  ראו בני אדם שהם חורשים וזורעים, אמר[ו]: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!` – כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם: `להחריב עולמי יצאתם? – חזרו למערתכם!`

חזרו הלכו וישבו שנים עשר חודש.  [אמרו:] משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש.  יצאתה בת קול ואמרה: `צאו ממערתכם!`.

יצאו.  כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.  אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה`.

בערב שבת ראו זקן אחד שהיה אוחז שני צרורות הדסים ורץ בין השמשות.  אמרו לו: `אלה למה לך?`, אמר להם: `לכבוד שבת`.  אמרו לו: `ויהא די לך באחד?`, אמר להם: `אחד כנגד "שמור" ואחד כנגד "זכור".  – אמר לו לבנו: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל".  נתיישבה דעתם.

שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו ויצא לקראתו.  הכניסו לבית המרחץ והיה מרפא את בשרו.  ראה שהיו סדקים בגופו, היה בוכה, והיו נושרות דמעותיו והיה [בר יוחאי] מצווח [מכאב].

אמר לו: `אוי לי שראיתיך בכך!`.  אמר לו: `אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך` – שמלכתחילה [לפני המערה] כשהיה מקשה רבי שמעון בר יוחאי קושיה, היה מתרץ לו רבי פנחס בן יאיר שנים-עשר תירוצים, ובסוף כשהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה – היה רבי שמעון בר יוחאי מתרץ עשרים וארבעה תירוצים.

אמר: `הואיל והתרחש נס אלך ואתקן דבר`... אמר: `יש דבר הצריך תיקון?` – אמרו לו: `יש מקום שיש בו ספק טומאה, ויש להם צער לכוהנים להקיפו`.  אמר: יש אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה?` אמר לו זקן אחד: `כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה`.  עשה גם הוא כך –  כל מקום שהיה קשה –טיהרו, וכל מקום שהיה רפה – ציינו.

אמר אותו זקן: `טיהר בר יוחאי בית הקברות..." אמר לו: `אלמלא לא היית עמנו ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו – יפה אתה אומר.  עכשיו, שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: `זונות מפרכסות זו את זו – תלמידי חכמים לא כל שכן?` – נתן בו עיניו ומת.

יצא לשוק, ראה את יהודה בן גרים.  אמר: `עדיין יש לזה בעולם? – נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות".

(בבלי שבת לג,ע"ב;   לד, ע"א)

 

תמונת עירום פנטסטית

נתחיל מתמונה באמצע הסיפור. לו בי היה תלוי הדבר הייתי בוחר בתמונה פנטסטית זאת לעצב את הכריכה החיצונית של התלמוד. היא טומנת בחובה את התגלמות כל מאווייו של התלמיד-חכם המתמכר.   

"הלכו [בר יוחאי ובנו] התחבאו במערה.

התרחש נס – נבראו להם חרוב ומעיין מים,

והיו פושטים בגדיהם,

והיו יושבים עד צווארם בחול.

כל היום היו לומדים,

ובשעת תפילה היו מתלבשים, מתעטפים ומתפללים.

וחוזרים לפשוט את בגדיהם

על מנת שלא יבלו.

ישבו שתים-עשרה שנים במערה..."

מה יש לנו בתמונה זו?  - אב ובן עירומים במערה, מכוסים עד צווארם בחול, והוגים יומם ולילה בתורתם האהובה והאלוהית. שתים עשרה שנים רצופות הם מנותקים לחלוטין מהעולם העמארצי ומתמכרים לאלת אהבתם המתחדשת עליהם בכל יום.

     תמונת עירום פנטסטית זו היא תמונתם האלוהית של האב הבן והאֵלה (התורה), השונה כל כך

מתמונת האב הבן והאַלה המונפת בידו של רבא הזועם המאיים על בנו ההמום יוסף בערב יום הכיפורים.

לא שעה שרויים בר יוחאי ואלעזר בנו במערת גן העדן שלהם ולא יום ולא שבוע. שתים עשרה שנים רצופות, ואלמלא הופיע אליהו בפתח המערה עם תום השנה השתים עשרה, הם היו נותרים עירומים במערתם עד עצם היום הזה, והתורה המתחדשת היתה ממשיכה להיות חביבה עליהם כל שעה ושעה כבשעה הראשונה.

הקשר היחידי של האב והבן המתמכרים אל עולם המצוות החיצוני מתבצע על ידי התפילה.   רק לצורך קיום מצוות-תפילה הם מתלבשים (בגד תחתון), מתעטפים (בגד עליון), יוצאים ידי חובת מצוות-תפילה, ושבים לפשוט את כל בגדיהם, להתכסות עד צווארם בחול, ולשקוע בתוך הלימוד המענג.

במהלך התפילה היומית הם כמו מגיחים מתוך רחם המערה וחיים לשעה קלה את חיי השעה של העולם הזה ; עם תום התפילה הם שבים להתכרבל בתוך המערה ולשקוע בחיי עולם נצחיים של תלמוד-תורה. המערה היא עלמא-די שלהם. היא טומנת בחובה את אינסוף העולמות האפשריים שלפני הלידה ולאחר המוות. העולם שמחוץ למערה הוא בסך הכל העולם הזה. עולם בי"ת.

התפילה היא תפילת עמידה.  הלימוד הוא בישיבה.  כשהם עוברים למצב של עמידת-תפילה נושר החול העוטף אותם והם מתכסים בבגדים.  כשהם שבים לתנוחת לימוד שב החול לעטוף אותם כמו שליה. ומחוברת  שלייתם לחרוב ולמעיין המספקים להם כל מחסורם במערת גן העדן שלהם.

לא מתוך בחירה הגיעו בר יוחאי ובנו אל המערה אלא מתוך בריחה. הרומאים גזרו גזר דין מוות על האב שמיהר להתחבא מהם בחברת בנו. לפני שעברו למחבואם הנצחי במערה התחבאו האב  והבן באופן זמני בבית המדרש.

         "הלך הוא ובנו התחבאו בבית המדרש.

         כל יום היתה מביאה להם אשתו פת וקנקן מים.

         כאשר גברה הגזרה אמר לו לבנו:

         `נשים דעתן קלה עליהן –

         שמא יצערוה ותגלה מקומנו`".

על פני השטח יש לנו הסבר ריאלי ביותר מפני מה נאלצו האב והבן להמיר את מחבואם הזמני (בית המדרש) במערה. אחרי הכל בית המדרש איננו מחבוא מוצלח במיוחד. מה עוד שהאשה והאם מגיעה לשם כל יום כדי להביא לאיש ולבן פת לחם וקנקן מים. הרומאים עלולים לעלות על עקבותיהם בכל רגע.  האב והבן חוששים מאוד מהרגע שבו תיתפס האישה והאם על ידי הרומאים, לא תעמוד בלחץ העינויים, ותיאלץ להסגיר אותם. הם אומרים זה לזה: "נשים דעתן קלה, שמא יצערוה ותגלה מקומנו", ומזדרזים למצוא מחבוא שיהיה נסתר מעיני האישה והאם.

הבעיה הגדולה היא שהביטוי "נשים דעתן קלה עליהן" הוא ביטוי אומלל שאיננו הכרחי להבנת המניע הריאלי למעבר מבית המדרש אל המערה.  הוא אומר הרבה יותר מאשר "נשים לא מסוגלות לעמוד בעינויים כמו גברים" (כמובן...).  מכל מקום, מתחת לפני השטח יש כאן תירוץ מצוין למימוש מאוויים מתמשכים, ויש כאן החלפת פונקציות מרתקת:

המערה מחליפה את בית המדרש,  החרוב מחליף את הפת, המעיין מחליף את קנקן המים, והחשוב מכל: האישה האלוהית – התורה - מחליפה את האישה האנושית...

יש כאן שיבה מוחלטת אל המקורות הקמאיים.  מי המעיין מקוריים יותר ממי הקנקן, החרוב מקורי יותר מהפת,  המערה מבית המדרש, והחשוב מכל: האלה הקמאית, התורה הנסתרת, מקורית יותר מהאישה.  מכל הנשים.  כל הנשים דעתן קלה...

בית המדרש מהווה תמיד עיר מקלט מפני העולם החיצוני.  הוא כמו מכריז על עצמו מבפנים:  חיי העולם החיצוני הם הבל הבלים, ניטשו אותם ובואו לכאן.  תלמידי חכמים רבים ראו בבית המדרש מקום ניתוק מן העולם החיצוני.

אצל בר יוחאי ובנו הופך בית המדרש ממקום שבורחים אליו למקום שבורחים ממנו.  בית המדרש, על כל המתחים והמערכות החברתיות שלו, הופך להיות עולם חיצוני ביחס למערה.  המערה מספקת להם מקלט בתוך מקלט.[1]

 

את מוטיב הבריחה מבית המדרש (אל הגג, למשל, או אל הגן, האגם, מערות אחרות ועוד), אפשר למצוא בסיפורים על תלמידי חכמים אחרים.  מסתבר שהצורך לברוח מן העולם הזה (עולם בי"ת) הוא כל כך חזק עד שגם מבצר משוכלל ומושך כמו בית מדרש איננו מספיק.

המערה בסיפור שלנו היא ממש גן העדן שלאחר הטעימה מעץ הדעת.  גן עדן של דעת ולימוד.  אין להם בעולמם של בר יוחאי ובנו אלא דל"ת אמות של עץ הדעת.  ומעבר לעץ הדעת להט החרב המתהפכת של ה"רומאים".

למען האמת חלק מן האידיאל המוגשם של המערה נעוץ בעובדה שבר יוחאי ובנו לא חיפשו אותה ביוזמתם, אלא נאלצו להתחבא בה.  להתחבא במערה מתוך בחירה מוחלטת זה כמו להכריז על הפרת האיזון ובריחה מכל אחריות.  לעומת זאת, ההתחבאות במערה מתוך הכרח מסלקת מהמתחבא המאושר את נקיפות המצפון על הפקרת העורף.

מה עוד צריך המתחבא? – יש לו מי מעיין.  יש לו חרוב.  יש לו תורה.  יש לו חברותא צמודה שהיא שאר בשרו הקרוב ביותר.  אין לו קורטוב של טרדה יומיומית וחיי שעה.  הוא יכול להתמכר לחיי עולם.  ללמוד תורה לשמה ולשמה בלבד.  לדרוש על כל קוץ וקוץ תלין תלין של הלכות.  הוא חייב להישאר במערה.  הוא חייב להיות חבוי מן העולם הנתון ומנותק ממנו.  ה"רומאים" מחפשים אותו בכל העולם.  כמה טוב לו.

המערה היא אחד הסמלים הטעונים ביותר.  וכמו כל סמל טעון היא מכילה בתוכה משמעויות שונות ומנוגדות.  היא מקלט והיא גן עדן והיא – כפי שנראה בהמשך – גיהנום.  היא חיים ומוות.  שיא הקיום ושיא החידלון.  הפוך בה והפוך בה דכולה בה.  המשמעות הריאלית-היסטורית של המערה כמקום מקלט איננה נמחקת.  אדרבא, היא מהווה כור היתוך להיווצרותן של משמעויות סמליות רבות.

 

הדרך מגן-עדן לתיקון העולם הזה עוברת בגיהנום

אחרי שתים עשרה שנות התבודדות מזהירה יוצאים בר יוחאי ובנו מהמערה ורואים בני אדם חורשים וזורעים.  הם לא מסוגלים להשלים עם המראה העלוב של עמארצים השקועים עד צוואר בהבלי העולם הזה, והמראה הזה מעורר את חרון אפם. אש קודחת באפם והם שורפים את כל החורשים והזורעים.  תוך כדי שריפה הם ממלמלים בתמיהה מהולה בזעם:

"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?"

חיי שעה הם עבודת אדמה או מסחר[2] או תפילה[3] או כל התעסקות אחרת שאיננה תלמוד תורה.

רק מי שיכול לא לסטות לצדדים ולהישאר כל הזמן במצב של תלמוד תורה יכול להימנות על האלים, שוכני בית המדרש, החיים חיי עולם.  על אחת כמה וכמה מי שנמצא שתים-עשרה שנה במערה ומתמזג לחלוטין עם תהליך תלמוד תורה.

"אמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עלייה והם מועטים. אם אלף הם – אני ובני מהם.  אם מאה הם – אני ובני מהם. אם שניים הם – אני ובני הם..."[4]

הוא ובנו...

הוא ובנו ריחפו שתים-עשרה שנה באינסוף עולמות עלמא-די, וכבר חדלו להעלות על דעתם את עצם קיומם האפשרי של אנשים שקועים עד עפר בחיי השעה העלובים של העולם הזה...

משום כך, כאשר יצאו מהמערה בתום שתים-עשרה שנים, חיו בתחושה שכל התעסקות אחרת מלבד תלמוד תורה היא הרבה יותר מסתם בזבוז.  היא שחיתות ופשע.  הם חיו בתחושה ברורה שאין זכות קיום לכל מי שמוותר במו ידיו על חיי העולם שלו.  הם לא היו מסוגלים לעבור על כך לסדר היום.  הם שרפו.  שרפו  הכל.  מצאו עצמם בתהליך אינטנסיבי של החרבת העולם.

כמו יצורים מהחלל החיצון הם נוחתים לתוך העליבות, ומעיניהם ניתזות קרניים קטלניות.  כל מקום שהם נותנים בו עיניהם נשרף.  אמנם, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אבל לפעמים הם מאבדים את השליטה על עצמם וזורעים בו הרס.  לפעמים הם נאלצים לנחות לתוך העולם הקר הזה מתוך החום המהביל של תלמוד תורה, והם עלולים להגיב בזעם אלים על אלו שהעזו לנתק אותם משלייתם המחוברת לחרוב הנפלא ההוא ולמעיין.  גם התינוקות – לו לא היו נולדים עיוורים ועלובים – היו שורפים אותנו בעיניהם על הניתוק האלים שאנחנו מאלצים אותם להינתק משלייתם.

בשלב הזה נאלץ אלוהים המצווה להתערב.  לפסוק באופן חד-משמעי.

"יצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? – שובו למערתכם!"

שובו למערתכם.  שובו לאינסוף עולמותיכם.  אינכם מסוגלים לתפקד בעולם הזה.  אתם עלולים להחריב לי אותו.  שובו למערתכם.

אלוהים המצווה הוא אלוהי העולם הזה.  אלוהי העם והארץ.  אלוהי החורשים והזורעים ומקריבי הקרבנות.  כשהוא אומר "להחריב עולמי" הוא מתכוון לעולם הזה;  כשהם אומרים "חיי עולם" הם מתכוונים לחיי כל העולמות שמעבר.

כל עוד בר יוחאי ובנו חבויים באולימפוס המערה שלהם אין הם מהווים סכנה לעולמו של אלוהים המצווה.  אולם בשעה שהם יוצאים ממערתם הם מסוכנים לעצם קיומם של עמי הארץ.  הם עלולים להרוס את קרום התיווך העדין שנרקם משך דורות בין עמהארץ ואלוהיו המצווה.  במצב כזה לא נותרה לאלוהים ברירה אלא להגיב מהר ולהחזיר אותם למערתם.

הם חזרו לשנים-עשר חודשים נוספים במערה.  כמשפט הרשעים בגיהנום.  הפעם, אין המערה בחזקת גן עדן אלא בחזקת גיהנום.  הדרך מגן העדן של כל העולמות האפשריים אל העולם הזה עוברת בגיהנום.  בר יוחאי ובנו חייבים ללמוד זאת על בשרם.

בר יוחאי למד.  אלעזר לא למד.  סירב להפנים את הידיעה.

לאחר שנים עשר חודשי הגיהנום יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם!".  הם יצאו שוב אל החורשים והזורעים, ואל שומרי המצוות והמתפללים, ואל יתר עמי הארץ החיים חיי שעה.  שוב החל אלעזר לזרוע הרס בכל מקום שנתן בו עיניו.  אביו נאלץ ללכת בעקבותיו לתקן את ההריסות.  "כל מקום שהיה אלעזר מכה היה בר יוחאי מרפא ואומר לו: בני, די לו לעולם אני ואתה..."

טבילת האש של הגיהנום השפיעה על האב.  לא על הבן.  הוא עדיין מסרב להשלים עם זכות קיומו של עולם שאיננו עולם של תלמוד תורה.  בסבלנות רבה הולך האב אחרי הבן ההורס, משקם את הריסותיו, ומנסה לדבר על לִבו:

"די לו לעולם אני ואתה – מספיק שיש לעולם הזה שני תלמידי חכמים כמונו.  שני בני עלייה".  אל לנו לזעום על תושביו המוגבלים של העולם הזה.  הם אנשים פשוטים ביותר ורגישים.  לא מסוגלים לאהוב את תהליך הלימוד ולהתענג על התורה הנלמדת.  לא מסוגלים להינתק מחיי השעה שלהם.  דעתם קלה.  יש לקבל אותם כמו שהם. יש להתנהג אתם בזהירות ובהתאפקות.  כל תנועה לא זהירה שלנו תמיט עליהם אסון והרס.

אלעזר מסרב להשתכנע.  ממשיך לרדת לחייהם של עמארצים תמימים וחפים מפשע.

עד שהגיע ערב שבת בין השמשות, וזקן חביב אחד חלף על פניהם בריצה כשהוא אוחז בידיו שני הדסים ריחניים.  אולי תכנן אלעזר לשרוף אותו בעיניו ואולי לא – אביו, מכל מקום, פנה אליו בשאלה, והזקן ענה.  שוב שאל האב ושוב ענה הזקן.  הדיאלוג החביב ביניהם, ומה שהתרחש בעקבותיו, מותיר סיכוי ותקווה לחיים של דו קיום בשלום בין תלמידי החכמים המחזיקים את העולם, לבין עמי הארץ המחזיקים את תלמידי החכמים הללו.

בר יוחאי: "לשם מה שני ההדסים הללו?"

זקן: "לכבוד שבת"

בר יוחאי: "ויהא די לך באחד?"

זקן: "אחד כנגד `שמור` ואחד כנגד `זכור`..."

מיד בעקבות הדברים הללו אמר בר יוחאי לבנו: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל..." והתיישבה דעתו של הבן.  נרגע.  השלים עם עצם קיומו של עם הארץ. אפילו למד לאהוב את נוכחותו.

התורה המצווה אומרת בסך  הכל: "שמור את יום השבת לקדשו" ו"זכור את יום השבת לקדשו".  ההנהגה המתווכת של הנביאים והרבנים נכנסה לפירוט רב בעניין שמירת השבת.  אבל הזקן הזה איננו מסתפק בכך.  מתוך יוזמה אישית הוא מהדר במצוות השבת ומוסיף את העניין החביב עם ההדסים.  הוא לא חייב ליטול שני הדסים לכבוד שבת.  הוא רוצה.  המצוות חביבות עליו.  המצוות אינן עול לעם הארץ.  הן מתנה נעימה.  אפשרות להתעלות מעל מלחמת הקיום השוחקת.  אלוהים המצווה נתן לו שבת להתענג בה, ונתן לו חגים ומועדים לששון ונתן לו תפילות וקרבנות כדי שיתחבבו עליו עצם הנתינה ועצם ההידור.

נסגר המעגל.  חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני.  ולעומת זאת: חביבות מצוות על ישראל...

זהו, כפי שראינו, חלום פלח הרימון וזה פתרונו – "הרואה פלחי רימון בחלום – אם תלמיד חכם הוא יזכה למצוות..."[5]

התחבבותו של העיסוק על העוסק בו היא למעשה מימושו העצמי.  מימושו העצמי של התלמיד חכם יכול לבוא לידי ביטוי רק דרך תלמוד תורה.  מימושו העצמי של עם הארץ יכול לבוא לידי ביטוי רק דרך קיום המצוות.

האיזון ביניהם בא לידי ביטוי בערב שבת בין השמשות.  ראינו כבר את השעה היפה והקריטית הזאת אצל יהודה בנו של רבי חייא[6].  כל עוד לא משכה אותו התורה הנלמדת לא הופר האיזון.  היה הוא  יורד מן האולימפוס שלו בכל ערב שבת בין השמשות על מנת לקיים מצוות עונה והיתה אשתו עולה אליו מהיומיום השוחק על מנת לקיים מצוות עונה.  הם היו נפגשים באמצע הדרך.  בין השמשות.

זו  האידיליה המיוחלת לאיחוד הניגודים בין התלמיד חכם לעמהארץ.  בין התלמיד חכם לאשתו.  לפעמים היא מסתיימת בטרגדיה ולפעמים לא.  לפעמים מושכת התורה הנלמדת את התלמיד חכם וקורעת את האיזון העדין הנמתח בינו לבין אשתו הארצית.  לפעמים מתיישבת דעתם של תלמידי החכמים והם מקבלים על עצמם בחיבה את נוכחותם של עמי הארץ, והם אומרים אחד לשני: "די לו לעולם אני ואתה...".

"די לו לעולם אני ואתה.  אי אפשר לו לעולם ללא רוב מאסיבי של עמי הארץ ומיעוט מזהיר של תלמידי חכמים.  מי ייתן ונזכה שעמי הארץ, שגורלנו קשור בגורלם,  יחיו חיי שעה למהדרין ויהדרו במצוות.  מי ייתן שנזכה ומלאכתנו תיעשה על ידם. הם יספקו לנו את החומר והלבנים ואנחנו נספק להם את הרוח.  הם ימנעו מאתנו כמה שיותר חיכוך ומגע עם העולם הזה, אנחנו נמנע מהם מגע עם כל העולמות שמעבר.  נאסור למענם את הכניסה אל כל הפרדסים האפשריים.  נסתיר מעיניהם את התהומות שאנחנו צוללים לתוכם.  אנחנו נהיה חומר הבידוד שלהם.  הם יהיו חומר הבידוד שלנו..."

 

בר-יוחאי הרשע הופך להיות מתקן עולם פוליטי

מחוץ למערה פוגש בר יוחאי את פנחס בן יאיר חתנו הנדהם לגלות עד כמה חמור מצבו הגופני.  כל גופו של בר יוחאי התמלא סדקים מחמת החול שכיסה אותו במשך שלוש-עשרה שנה.  פנחס בן יאיר לקח אותו לבית המרחץ של טבריה על מנת לטפל בפצעיו.  תוך כדי טיפול הם היו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה.  מקשים ומפרקים.  בין הקושיות והפירוקים היה פנחס בן יאיר מביט בפצעיו של בר יוחאי והיה בוכה ואומר: "אוי לי שראיתיך בכך..."

הדמעות שנשרו מעיניו צרבו את פצעיו הפתוחים של בר יוחאי.  בר יוחאי צווח מכאב והשיב לו: "אשריך שראיתני בכך – שאלמלא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך..." כלומר, בר יוחאי הכואב מרגיע את פנחס בן יאיר ואומר לו שהנזק הגופני שנגרם לו היה תנאי הכרחי לשפע העצום שנמצא בו.

ומהו השפע הזה? – שינוי מהותי ביכולת הלימוד והפלפול של בר יוחאי. כשהיו לומדים שניהם לפני הכניסה למערה היה בר יוחאי מקשה קושיות והיה פנחס בן יאיר מפרק לו שנים-עשר פירוקים על כל קושיה וקושיה.  ואילו עכשיו, כשהיה פנחס בן יאיר מקשה קושיה היה בר יוחאי מפרק אותה בעשרים וארבעה פירוקים.

בר יוחאי שכלל באופן וירטואוזי את יכולת הפלפול שלו.  לפני שנכנס למערה היה רק על תקן של תלמיד המקשה בפני רבו.  באותם ימים היה פנחס בן יאיר הודף בקלות את קושיותיו המעולות והיה מוצא לכל קושיה וקושיה שנים-עשר פירוקים.  ואולם שלוש-עשרה שנות המערה גרמו ליוצרות שיתהפכו – בר יוחאי עלה לדרגת הרב המפרק, ואילו פנחס בן יאיר ירד לדרגת התלמיד המקשה.  ולא זו בלבד אלא שעוצמת הפלפול שרכש בר יוחאי במערה אפשרה לו לפרק עשרים וארבעה פירוקים על כל קושיה וקושיה שהיה פנחס בן יאיר מקשה עליו.

פנחס בן יאיר הוא נייר הלקמוס שדרכו ניתן לבדוק את עוצמת השפעת המערה על יכולת הפלפול של בר יוחאי.  כל עוד לא יצא בר יוחאי מהמערה לא היתה לו אפשרות (ולא היה לו צורך) לבדוק את עוצמתו של השינוי שהתחולל.  עכשיו, כשהוא לומד עם פנחס בן יאיר הוא מבחין מיד בתמורות העצומות.

משך שלוש עשרה השנים הללו נותר פנחס בן יאיר מחוץ למערה ונאלץ להסתפק בבית המדרש.  קרוב לוודאי שגם הוא השתפר הרבה משך השנים הללו.  אך השיפור הזה היה כאין וכאפס לעומת השיפור שהתחולל באותן שנים אצל בר יוחאי.

יכול מאוד להיות שכאשר מדבר בר יוחאי על הנס שהתרחש לו הוא מתכוון ל"נס הפלפול" – הוא איננו רואה את הנס בחרוב ובמעיין שנבקעו בפתח המערה, אף לא בכוח השריפה בעיניים, או בכוח הריפוי.  נסים כאלו מתרחשים בתחום הפרובינציאלי של חיי השעה.  הנס האמיתי שעשוי לקרות לתלמיד חכם הוא בתחום חיי העולם שלו.  בתחום תלמוד תורתו הנאהבת.  הנס האמיתי טמון בשכלול יכולת הלימוד שלו.

זו עוצמתה האמיתית של המערה על פי התלמוד הבבלי.  המערה ה"בבלית"  אינה אלא משטח השראה מושלם שגורם לתלמיד חכם אוהב התורה למצות עד תום את כל הפוטנציאל היצירתי הגלום בו.  ואין לתלמיד חכם אמיתי נס מיוחל גדול מזה.

אפשר לומר גם שהנס הוא עצם  השינוי המהותי שהתחולל בתודעתו החברתית של בר יוחאי.  הוא מרגיש צורך להודות על הנס באמצעות תרומה לחברה ועזרה לעם הארץ.  הוא שואל אם יש דבר שצריך תיקון הלכתי.  מדווחים לו על השוק התחתון של טבריה שהוכרז כטמא מחמת הספק. 

המצב בטבריה היה, כפי הנראה, בלתי נסבל.  ידם של המחמירים היתה על העליונה.  הסיבה שבגללה הכריזו הפוסקים על השוק התחתון של טבריה כעל אזור טמא נעוצה בחשש שמא טמונות בו גופות.  במקרה של ספק טומאה יש נטייה לרוב הפוסקים לא לקחת סיכונים ולפסוק לחומרה.  פסיקה זו הקשתה על המעבר ממקום למקום ועל אפשרויות הפיתוח והבנייה, ועל חיי היומיום של טבריה.

דווקא בר יוחאי – תלמיד חכם אמיתי, שהעמיק כל כך להתחבא במערה ובז מעומק לבו לעמי הארץ החיים חיי שעה – דווקא הוא יוצא עכשיו לקראת עמי הארץ במגמה לעזור להם ולהקל על חייהם.  דווקא הוא פורץ דרכים חדשות.  ודווקא הרבנים הפוסקים שלא התבודדו ולא פרשו מן הציבור, חששו משך כל השנים הללו לפרוץ דרכים ולהקל על חייהם של עמי הארץ שהם אמורים לתווך בינם לבין אלוהיהם המצווה.

יש מלכוד מסוכן בהתבודדותו של תלמיד-חכם במערתו.  ככל שהוא יותר מתבודד גובר כוח הפלפול שלו. הוא יכול להפוך בחוקי התורה המצווה ולהפוך בהם ולעשות בהם כבתוך שלו.  אולם באותה מידה גוברת גם תשוקת ההתבודדות ותשוקת ההתנערות מכל אחריות.

בר יוחאי של הסיפור הזה גבר על המִלכוד.  הסיפור הזה איננו טרגדיה כמו רוב הסיפורים התלמודיים המתוארים בשער זה.[7]  גיבורו אינו נלכד בקורים של עצמו.  מכל החזיתות הוא יוצא וידו על העליונה.  הוא ממצה עד תום את יכולת הלימוד והפלפול שלו והופך להיות הגדול מכולם, והוא מנצל את העובדה הזאת על מנת לתרום לחברה.

      בשלב זה מתחילה פרשה חדשה – הרבים המטמאים מנסים להטיל דופי בפסיקתו של היחיד המטהר.  אחד מהם הגיב על פסיקתו של בר יוחאי באופן סרקסטי:  טיהר בר יוחאי את בית הקברות..."

כל טיהורו של השוק אליבא דאותו מבקר הוא בבחינת טיהור השרץ בק"נ טעמים.  אקרובאטיקה פלפולית שאין בה כדי לשנות את העובדה הוודאית (אליבא דאותו מבקר) שהשוק טמא.  הוא אפילו מכנה בית קברות את השוק שבר יוחאי טיהר זה עתה. .

אבל כאמור אין סיפורנו טרגדיה אלא סיפור מופת על הצדיק המושלם המכניע את הרשע המנסה להכשילו.  בר יוחאי נותן עיניו במבקר והוא מת במקום.  לפני כן הוא דואג גם לתאר בלשונו המפולפלת את דעתו על מערכת היחסים הפנימית בין תלמידי חכמים.  הוא משווה את מערכת היחסים בין תלמידי חכמים למערכת היחסים בין זונות (!) מפרכסות ומייפות האחת את השנייה (למרות מעמדן החברתי והמוסרי, ולמרות התחרות ביניהן).  ואילו תלמידי חכמים מפריעים אחד לשני, וכל אחד מחפש את נקודות התורפה בפסיקה של השני על מנת לחשוף את קלונו.

עוד נתעכב הרבה על המתח והתחרות הפנימיים בעולמם של תלמידי חכמים ועל הלבנת הפנים שהם גורמים זה לזה.  כאן נסתפק רק בהצבעה על עצם קיומה של התופעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] המשמעות הריאלית-היסטורית של המערה: כאן אולי המקום לומר כמה מילים על הרקע ההיסטורי-ריאלי של הסיפור הזה (ועל הרקע ההיסטורי-ריאלי של יתר הסיפורים המופיעים כאן) – בקלות ניתן לטעות ולהתייחס אל החומרים הריאליים של הסיפור הזה כאל חומרים היסטוריים.  ואכן רבים וטובים טעו והטעו.

לסיפורנו כמה מקבילות במקורות הארצישראלים (תלמוד ירושלמי, מדרש בראשית רבה ועוד.  ראה אלבק בראשית רבה עמ`   945). הפתיחה על שלושת התנאים המביעים שלוש דעות שונות ביחס לשלטון הרומאי איננה מופיעה באף אחד מהמקורות הארצישראלים.  כמו כן לא מופיע בהם תיאור ההלשנה של יהודה בן גרים, ותיאור גזר הדין שאילץ את בר יוחאי להימלט על נפשו.  בכל המקורות הללו מתחיל הסיפור פחות או יותר כך: "רבי שמעון בר יוחאי עשה טמון במערה י"ג שנים, הוא ובנו אוכלין חרובין של גירודא עד שהעלה גופן חלודה.  בסופה יצא וישב לו על פתח המערה " וכו`. (בראשית רבה ע"ט).  לעומת  זאת המקור הבבלי המאוחר והמרוחק נכנס לפרטי פרטים ביחס לאירוע הפוליטי-חברתי שגרם לבריחתם של בר יוחאי ובנו. (בכלל, נטייה זאת של הוספת פרטים רבים לסיפורים ארצישראליים מאפיינת מאוד את התלמוד הבבלי ועוד נתייחס לכך בהמשך).

לענ"ד, אין בכוחה של הפתיחה של סיפורנו בכדי לספק לנו כל רקע היסטורי אמין.  לפתיחה כזאת יכולות להיות משמעויות פסיכולוגיות או דרמטיות ביחס למקומם של ה"רומאים", "יהודה בן גרים" ועוד. יכולות להיות לה גם משמעויות פוליטיות-היסטוריות המצביעות על עולמו של המספר הבבלי.

אך אין בה כדי לספק לנו אינפורמציה אמינה על המציאות ההיסטורית-פוליטית של העולם המסופר בה. (ארץ ישראל שלאחר מרד בר כוכבא – תקופתו של בר יוחאי ההיסטורי).  בכלל, כל המתחים שתיארנו לא עולים כלל בגרסאות הארצישראליות של סיפורנו לא המתח בין תלמידי החכמים לעמי הארץ,; לא זה שבינם לבין נשותיהם.  אין כל אזכור למתח שבין חיי עולם וחיי שעה, ולא לזה שבין ה"מערה" לבין ה"שוק".  אין במקורות אלו כל רמז לכך שבר יוחאי ובנו  למדו משך שלוש עשרה שנות שהותם במערה.  על אחת כמה וכמה שאין כל זכר לכך שהתעסקותם עם התורה הנלמדת היתה כל עולמם. (למעט תפילה)          יש לעובדות אלו השלכות מרחיקות לכת.  בשלב זה נוכל להסתפק בקביעה שהמתחים המתוארים כאן דרך

סיפור זה   וסיפורים אחרים אופייניים יותר למציאות של חלק מאמוראי בבל (בעיקר ה"פומבדיתיים"), לולמרות שפעמים רבות  "מולבשת" המציאות  הזאת על עולמם של חכמים ארצישראליים –  תנאים ואמוראים - שעולמם האמיתי היה אחר. 

  

[2] מסחר: ראה בבלי תענית כא, ע"א

[3] תפילה: "רבא ראה את רב המנונא שהיה מאריך בתפילה, אמר: `מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה...`" (בבלי שבת י, ע"א).

[4] בבלי סוכה מה ב

[5] ראי/ה לעיל פרק ... עמ...

[6]  ראי/ה לעיל פרק ... עמ...

[7]  "רחומי ורחומתו", "הללויה על מותם של ילדים מקוללי יה", האב הבן והאַלה" "דכאונו של חוני הבבלי" ו"הגבר היפה מפומבדיתא"...