ירושלים של כולם - יחזקאל מח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר , התמונה ויקיפדיה, שער אישתר במוזיאון הפרגמון ברלין, צילום : מאת Avi1111 dr. avishai teicher - נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=50165031 ת.פרסום: 17/11/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק מח הוא הפרק המסיים את ספר יחזקאל, ואת חזון שיבת ציון, לו הקדיש את חלקו האחרון של הספר.

חזון שיבת ציון של יחזקאל הוגשם באופן חלקי בלבד, הן בשיבת ציון שלאחר גלות בבל, והן בשיבת ציון של ימינו. חזון יחזקאל דיבר על עץ יהודה ועץ אפרים שיהיו לעץ אחד; על שיבת ציון של כל 12 השבטים. אך עשרת השבטים שהיוו את ממלכת ישראל והוגלו בידי אשור, אבדו.

בחזון המלא, ארץ ישראל שבריבונות עם ישראל רחבה לאין ערוך יותר מארץ ישראל כפי שאנו תופסים אותה, כיוון שהיה עליה להכיל עם גדול לאין ערוך יותר מעם ישראל שאנו מכירים.

בפרק מח, מתוארת חלוקת הארץ בין השבטים – פרצלציה חדשה, שונה מהחלוקה בימי יהושע.

הספר מסתיים בתיאורה של ירושלים, בירת ישראל. ירושלים אינה שייכת לנחלה של אף שבט, כי היא שייכת לכל השבטים, לעם ישראל כולו. העיר בנויה בצורת ריבוע, ובכל אחד מארבעת צלעותיו שער השייך לאחד השבטים. זה המסר של "יחד שבטי ישראל". מצד אחד, השבטים קיימים, יש פלורליזם בעם ישראל, אין ניסיון לכפות אחידות. אולם יש משותף בין השבטים, וירושלים מגלמת את המשותף.

וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר: מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה. וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה - שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד, שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד, שַׁעַר לֵוִי אֶחָד. וְאֶל פְּאַת קָדִימָה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה - וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד, שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד, שַׁעַר דָּן אֶחָד. וּפְאַת נֶגְבָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה, וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה - שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד, שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד, שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד. פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים, שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה - שַׁעַר גָּד אֶחָד, שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד, שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד. סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף, וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְהוָה שָׁמָּה.

גם היום אין אחידות בעם ישראל, ואין צורך באחידות. יש מקום למגוון. אולם יש משותף בין הזרמים והגוונים. מן הראוי שירושלים תגלם את המשותף לכולם; לדתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים, לאורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים, לגברים ונשים, ליוצאי העדות השונות, ליהודי ישראל וליהודי הגולה, לשמאל הציוני ולימין הציוני. ובלבה של ירושלים – הכותל המערבי, נכס לאומי השייך לעם ישראל כולו, ועלינו לעמוד על כך שיהיה של עם ישראל כולו, ולא שטעטל של המיעוט החרדי שהשתלט עליו.

****

הכותל הזה שמע הרבה תפילות, / הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, / הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, / הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו. / הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים, / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. // הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים, / רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה, / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. / והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים, / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים / והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם, / והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות / שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות. // והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק, / והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק, / והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים – / איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים? / איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר? / איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? / אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה, / נושאים על גבם אלפיים שנה.

למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – "הצנחנים בוכים", ופרסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.

בנובמבר 1911 קבע השלטון הטורקי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה הטורקית, בפחדו מפני הערבים.

היישוב העברי בא"י לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על א"י והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו. ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העליה השניה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי). כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לא"י ביקרה רחל ינאית בכותל, וכך תיארה את החוויה: "הנה הנן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אימהות ישראל שופכות פה מרי לבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בלבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעינֵי האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיניי במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה".

כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מידי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע. דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.

הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאבא עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה`. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעיה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת טקס ההשבעה של בני הבכור. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.

ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.

החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוכסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודיה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, הוא מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.

המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.

מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.

ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעיה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. ממשלת ישראל אימצה את ההצעה, ובא לציון גואל.

ואז הפוליטיקה הקטנה, העלובה, הצינית, המרושעת הפכה את ההסכמה על פיה. ראש הממשלה, שיזם את המהלך, נכנע ללחץ של המיעוט החרדי הלא ציוני, מסמס ומזמז את החלטת הממשלה, שהייתה לאות מתה, וכעת אין מנוס מחידוש המאבק; ולמרבה הביזיון – מאבק נגד הממשלה, למען מימוש החלטתה שלה.

יש לקוות שראש הממשלה יתעשת, החלטת הממשלה תבוצע, אך אין די בכך. את החלטת הממשלה יש לעגן בחקיקה בכנסת, אולי אפילו כחוק יסוד.

ביום בו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. // ותקום דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק. // ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת. // ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות. // ויקום דוד המלך וייטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור.