חַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר - הושע ו' | מני גל

מאת: מני גל, התמונה 123RF ת.פרסום: 27/11/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עוד פרק קצר, בן אחד עשר פסוקים, מביא חידוש רעיוני מטריד אחד, וכמה ניבים לשוניים מעניינים.

לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ.

ננסה להבין תחילה את הטיעון הלוגי שבפסוק.

הושע קורא למאזיניו לשוב אל ה`, וגם מסביר מדוע יש לעשות זאת: כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ... הפרשנים המסורתיים מסבירים את הנימוק כך: ה`, הוא ולא אויבי הממלכה, הוא שהביא לחורבנה. הוא בעל הכוח, והוא עשה זאת בגלל חטאינו. היות שאשמתנו ברורה, והיות שהוא המעניש, הוא גם הכתובת לבקשת סליחה ולניסיון פיוס.

בפרקים קודמים עוד נרמז כי ה` אוהב את עמו ומסור לו לעד למרות חטאיו ולמרות בגידתו בו. יחס זה יכול לשמש בסיס לפיוס, למרות שגם שם הצבעתי על חוסר ההיגיון בהשפלה ובביזוי שמעביר האל האוהב את צאן מרעיתו. כאן, בפסוק זה, הדברים מוצגים בבוטות רבה יותר: הוא בעל הכוח, הוא ששפט בצדק, ועל כן עלינו לשוב ולהיות עבדיו.

פסוק ב` דורש פרשנות ומזמין חשיבה יצירתית:

יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו

אביי (בבל, מאות 3-4 לספ`) פירש את הפסוק כך: העולם ייחרב לאחר אלפיים שנה.

רש"י מעורר תמיהה בפרוש שלו, באומרו: `יחיינו מיומיים` - יחזקנו משתי פורענות שעברו עלינו, משתי מקדשות שחרבו. `ביום השלישי` - בבנין בית השלישי. בית המקדש השני עדיין לא הוקם. בית המקדש הראשון עדיין לא חרב, ואפילו ממלכת ישראל עדיין קיימת. האם מייחס רש"י להושע חזיונות עתיד רחוק?

מצודת דוד מנסה לפרש אחרת, והוא אומר: `יחיינו מיומיים` - הנה שלח לנו רפואה משני העתים שעברו עלינו, הוא גלות מצרים וגלות בבל. `ביום השלישי` - בעת השלישי בגאולה העתידה יקימנו מן הנפילה ונחיה לפניו עד עולם כי לא נבוא עוד לגולה. גם מצודת דוד רחוק מלהתאים את הנבואה לזמנו של הושע, שקדם אפילו לעלייתה של בבל.

דרק פרינס, אנגלי יליד הודו, בן המאה העשרים, מפרש את הפסוק על פי הגותו הנוצרית: הושע מנבא על ידי רוח הקודש שכל המאמינים יזדהו עם ישוע בחוויית התקומה שלו ביום השלישי.

בשמחה רבה נוותר על הצורך להחליט מי מהם צודק...

 

ונעבור לכמה הברקות לשון יפות:

וְנֵדְעָה, נִרְדְּפָה לָדַעַת, אֶת יְהוָה, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ.

רדיפת דעת – מדוע? כבר תהה על הדבר משוררנו החביב מאיר אריאל, בהתייחסו לביטויים מוזרים כמו `רדיפת דעת`, `רדיפת כבוד`, `רדיפת שלום` או `רדיפת צדק`. מדוע רודפים את כל הערכים החיוביים האלה? אין זאת אלא שבמונח `רדיפה` השתמשו בעבר במנותק מהמשמעות האלימה של הפועל, והתכוונו לאינטנסיביות, להתמדה, לתשוקה שבריצה אחרי הדעת ואחרי שאר הערכים הממהרים, ככל הנראה, לברוח מאתנו (`מי שרודף אחר הכבוד, מה הפלא שהכבוד בורח ממנו?`).

הביטחון בכך, שאלוהים יבוא לקראתנו לבסוף (ויבוא `בטוב`), מושווה כאן לביטחון שיש לנו בעת עליית השחר, שהשמש בוא תבוא בעקבותיו. יפה!

והשוואת הופעתו של האל לגשם המלקוש היא נהדרת. הגשם, המרווה את הארץ הצמאה עוד פעם אחת לפני שהקיץ היבש והקשה תופס את מקומו, הוא מטאפורה חיובית, כל כך שונה מדימוי האל לבעל המעניש את אשתו הסוררת.

חַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ.

עוד דימוי מקורי: חסדכם, כלומר התנהגותכם המוסרית לאור החסד, הוא קל וחולף כענן בוקר, או כטל בהשכמת היום, שנעלם שעות ספורות לאחר מכן.

עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים, הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי.

השימוש הזה במילה `חצבתי` לא שרד במרוצת הדורות, אך הוא מזכיר מונחים אחרים, שקנו להם מקום כבוד בשפת הסלנג העכשוית, כמו ה`חופר`, שהוא תחליף למונחים ישנים כמו `נודניק`. השפעתו של ה` על נביאיו מומחשת כאן על ידי דימוי אלים מאד. ה`חציבה` שחוצב ה` בנביאיו משאירה אותם הלומי נבואה, ומשפיעה עליהם לעשות מעשים לא נורמליים, כמו לקיחת גומר לאישה, הולדת ילדים ממנה וכינויים בשמות מוזרים ובעייתיים.

ומי אמר שמילה אינה הורגת? אפילו אלוהים מודה, שבאמרי פיו הוא גרם לנביאים שלו ליהרג, ואכן היו כאלה.

ונסיים בגלגולי המשמעות של ביטוי לשוני נוסף:

גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן, עֲקֻבָּה מִדָּם.

מי שלא `חצב` בפסוק הזה, אולי סבור, כמו שהייתי אני, ש`עקוב מדם` משמעותו נוטף דם או טבול בדם. אך מהן משמעויותיו המקוריות של הפועל `עקב`? אלה קשורות במרמה (`ויעקבני`) או במארב, הוא הגרסה המוקדמת של המעקב, השימושי עד ימינו. אם כן, כיצד נפרש את הפסוק? מצודת דוד אומר בפשטות: עיר מלאה אנשים האורבים לשפוך דם נקי.