כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח - הושע ו | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 27/11/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים – מֵעֹלוֹת".

אלמלא נכתב ספר הושע, אלא לשם הפסוק הזה, פסוק ו בפרק ו – דיינו. זהו אחד הפסוקים החשובים בתנ"ך, לטעמי.

מה אומר הפסוק? על מסר אחד אין ויכוח, והוא העדפת החסד, ההתנהגות המוסרית, הצודקת הראויה, של הפרט, של הקהילה ושל האומה, על הפולחן.

אולם ניתן לחלוק על השאלה – מה מעמד הזבח והעולות על פי הפסוק. האם זו שלילה מוחלטת של פולחן הקורבנות? האם התנ"ך שולל את עבודת הקורבנות?

על כך אני מציע שלוש תשובות אפשריות.

על פי התשובה האחת, אין המדובר בשלילת הקורבנות. עובדה – התורה מחייבת אותנו לעבודת הקורבנות, המפורטת לפרטי פרטים. מכאן, שהכוונה היא שהחסד והצדק חשובים יותר מהזבח, אולם אין הם שוללים את הזבח. אם כן, מדוע נאמר "וְלֹא זָבַח"? ניתן להסביר זאת בשלילת הזבח אם הוא חזות הכל, ללא חסד והתנהגות מוסרית. כלומר, אם הפרט או העם אינו מתנהג באופן מוסרי – אין כל ערך בפולחן שלו. לא בפולחן הקורבנות, לא בצומות, לא בתפילות.

התשובה השניה היא שאי אפשר לטעות בפסוק. הוא אומר בפירוש במה אלוהים חפץ ובמה אין הוא חפץ. הוא חפץ בחסד. נקודה. בזבח הוא אינו חפץ. זה כתוב שחור על גבי תנ"ך. כל הסבר אחר הוא התחכמות והתחמקות.

התשובה השלישית, היא שכמו בנושאים אחרים, אין אחידות בתנ"ך. התנ"ך הוא ספר פלורליסטי, שיש בו השקפות עולם שונות שרווחו בתקופות שונות ולעתים שרווחו באסכולות שונות בעת ובעונה אחת.

ומה עמדתי? אני מקבל את ההסבר הביקורתי, המחקרי שבא לידי ביטוי בתשובה השלישית. היא תשובה אמתית. אולם היא בעייתית בכך שהיא פוטרת אותנו מנקיטת עמדה. ולשם מה אנו לומדים את התנ"ך, אם לא כדי להפיק ממנו מוסר ולקחים לימינו. לשם כך, עלינו לנקוט עמדה.

גישתי היא שעלינו ללמוד ולהכיר את התנ"ך כולו, וכיוון שבקריאה כזאת נחשף למגוון – בידינו לבחור כיצד לעצב את דרכנו מתוך הכרת התנ"ך.

יש היררכיה בתנ"ך. ר` עקיבא, גדול התנאים, קבע שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. פירושו של דבר, הוא שפסוק זה הינו המפתח להבנת התורה כולה - לפירושה ודרישתה. על פי הבחירה הזאת, נשכיל לפרש את כל התורה כולה.

אני רואה בפסוק "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים – מֵעֹלוֹת", את אחד הפסוקים המכוננים הללו. בעבורי – זאת התורה כולה על רגל אחת. זאת תורת הנביאים.

אם זו בחירתי, כיצד אני מתייחס למצוות פולחן עבודת הקורבנות בתורה? אני מתייחס לכך ברוח התקופה. בתקופה שכל העולם הקריב קורבנות, ובדתות ועמים רבים גם קורבנות אדם, שום דת ותרבות לא יכלה לשרוד ללא פולחן קורבנות. באותה תקופה, המסר המהפכני של תורת ישראל היה השלילה המוחלטת של קורבן אדם, שזכה להגדרה המדויקת – תועבות הגויים. אולם נביאי ישראל השמיטו לאורך התנ"ך מסרים, חלקים סמויים, חלקם מרומזים וחלקם גלויים, לימים אחרים, לימינו. המסר הזה שולל טוטלית את עבודת הקורבנות. כאשר אני שומע יהודים המתגעגעים לפולחן הזה, וחפצים לראותו מתחדש, כולי חלחלה. זהו ניסיון להסיג את היהדות אחור, לתקופה פרימיטיבית, ולמחוק את כל ההתפתחות וההתקדמות של היהדות באלפיים השנים האחרונות.

את עבודת הקורבנות החליף פולחן אנושי ונאור לאין ערוך – התפילה. אולם המסר של הנביא נוגע גם לתפילה ולקיום המצוות הפולחניות בימינו. הם משניים בחשיבותם להתנהגות צודקת ומוסרית, הם משניים לחסד. ובלי המוסר, המשפט, הצדק והחסד – אין כל ערך לפולחן כלשהו, גם לא לתפילה. ללא חסד, הפולחן הוא עבודה זרה, הוא חסר כל ערך.

****

הושע אינו היחיד:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת, אֵילִים, וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי – מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי! חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו א יא-יז).

וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע! הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה! וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ! הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ (ישעיהו, נח, ב-ח).

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם, לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם ( ירמיהו ז, כא-כג).

בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי? פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו, ו-ח).

מדינת ישראל ... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל (מגילת העצמאות).

זוהי כל התורה כולה על רגל אחת. והשאר – פירושה היא, צא ולמד.