כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ - הושע ז |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphoto ת.פרסום: 28/11/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

סופה קשה הכתה בימים האחרונים את ישראל.

תחילתה – בפגע מזג האוויר. סופת רוח קדים (=שרקיה) עזה וממושכת, גם באזורים שלרוב אינם מוכים בשרקיות; רוחות עזות, יובש כבד וזאת לאחר עצירת גשמים מוחלטת מאז שלהי החורף שעבר, שבעטיו כל עץ רענן הוא חומר בערה פוטנציאלי. מצב שבו כל בדל סיגריה שמישהו שמט ברשלנות, עלולה להצית להבה גדולה.

את הסופה הזאת ניצלו המחבלים במסע הצתות ברחבי הארץ. הרי כאשר אפשר בהשלכת בקבוק תבערה, או בשפיכת מעט דלק והדלקת גפרור לגרום להרס כבד ולברוח, למה להסתכן בדקירת סכין או בדריסה; פיגועים שיכולים לפגוע רק באדם אחד או אנשים בודדים, וסביר להניח שהמחבל ייהרג? זה הרבה יותר קל. המחבלים ביקשו להשמיד ולאבד ולהצית – יערות, יישובים, ערים. הרי הם אנשי חזון ומעש. מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו. להצית את הכל. הם לא הצליחו להרוג אף יהודי אחד, אולם הם הצליחו להשחית, הם הצליחו לגרום לכך שעשרות אלפי ישראלים יעזבו את בתיהם ויהיו לפליטים במולדתם.

****

הביטוי "הזורע רוח קוצר סופה", לקוח מן הפרק שלנו: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". כך מוסבר הביטוי באתר "עברית שפה קשה": "ביטוי המגנה מישהו שהדעות שהוא מטיף להן יביאו, לדעת האומר, לידי כך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים (או כבר הביאו למעשים כאלה), או שמדיניותו תגרום לאסון".

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה" כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

****

זו אותה המלחמה, הלובשת צורה ופושטת צורה. פעם זו פלישה של צבאות למדינת ישראל, פעם זו שליחת מחבלים לפיגועים בישראלים, פעם אלו פיגועי התאבדות באוטובוסים ומסעדות, פעם אלה טילים על אוכלוסיה אזרחית, פעם זה קמפיין דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולמען החרמתה (בשיתוף פעולה עם ישראלים המובילים את המסע) ופעם זה גל דקירות יהודים. הפעם זה היה גל הצתות. אלה פנים שונות של אותו מלחמה, שמטרתה אחת – למנוע נוכחות יהודית בארץ ישראל.

היה זה גל ההצתות הגדול ביותר בתולדות הסכסוך, אך לא הראשון. נשק ההצתות הוא חלק מארסנל המלחמה הערבית נגדנו מראשית הציונות. כאשר הסורים שלטו על הגולן, הם נהגו בין שאר שיטותיהם למירור חיי הישראלים בגליל ובעמק להצית את שדות הקיבוצים והמושבים. כך נהגו הערבים בתשח, כך הם נהגו בתרצו-תרצט. כך הם נהגו בתרפט.

****

לאחר מאורעות תרפט, כתב המשורר עמנואל הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר: בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב.

חלפו 87 שנים. כמעט הכל השתנה מאז, בארץ ובעולם. הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, תאפיין אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.

****

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב. וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ.

כבמשפט שלמה - במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.

יהי הכל / ברטולט ברכט, (תרגום לעברית: נתן זך)

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ
הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית - לְמַעַן יִגְדַּל;
הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב - לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;
וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם - לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

****

בערך "הזורע רוח קוצר סופה" בבלוג "עברית שפה קשה", ניתנת דוגמה לביטוי: "למשל: הקוראים לסירוב פקודה זורעים רוח, ויקצרו סופה. כשיקרה מה שיקרה לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם".

דוגמה מדויקת.