בצל אשור ומצרים - הושע ט'| מני גל

מאת: מני גל התמונה photosearch ת.פרסום: 30/11/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עיקרו של הפרק הוא מתקפה חריפה נגד חיקוי מנהגי הפולחן והתרבות האליליים של העמים השכנים ונבואת חורבן וגלות כעונש משמים על נטישת האל, שכה אהב את עמו בעבר – לא עוד.

עם זאת, אני מוצא עניין מסוים באיזכור של שתי הממלכות הגדולות, אשור ומצרים, בכמה פסוקים:

לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ יְהוָה, וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ.

הפסוק רומז לקשרים שקשרו מלכי ישראל עם אשור ועם מצרים, ומנבא שקרוב היום ותושבי ישראל ינוסו לארצות אלה או יוגלו אליהן.

כִּי הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד, מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם, מֹף תְּקַבְּרֵם, מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם.

מפחד השודדים, האויבים הבאים לבוז את ישראל, ינוסו בני ישראל מצרימה, ושם יבוא סופם. המנוסה למצרים התרחשה מאוחר הרבה יותר, בעת חורבן ממלכת יהודה, ופרשנים מוקדמים ראו בדברי הושע כאן נבואה לעתיד לבוא.

אכן, אין בפסוקים אלה אמירה ברורה באשר לבריתות שכרתו מלכי ישראל עם המעצמות, או להשתעבדות למס להן, אלא ביקורת על ההשפעות האליליות של יחסים אלה, אבל האיזכור של אשור, ובמיוחד של מצרים, מאפשר לנו להעריך, כי מדובר בתקופה, בה היו יחסים כאלה בין ישראל למצרים ולאשור, וגם אם לא נוכל לומר זאת לבטח, הרי שתקופה אחת מתאימה לנאמר כאן, היא תקופת מלכותו של הושע בן אלה, האחרון במלכי ישראל.

הושע בן אלה מלך בערך מ-733 עד 724 לפנה"ס. הוא קשר על פקח בן רמליהו, המיתו ומלך תחתיו בשנת עשרים ליותם בן עוזיה מלך יהוה. כנראה שהקשר היה בתיאום עם תגלת פלאסר מלך אשור. תגלת פלאסר עלה על ישראל כאשר נהרג פקח בן רמליהו, והוא עזר להושע בן אלה לתפוס את המלוכה (מ"ב ט"ו). הושע נכנע למלך אשור והעלה לו מס.

בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי, וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה. וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, וַיַּכֵּהוּ, וַיְמִיתֵהוּ, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה.

מאוחר יותר מרד הושע במלך אשור, והתחיל למלוך באופן עצמאי. מהעת ההיא נחשבות שנות מלכותו (מ"ב י"ז).

א בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים: ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: ג עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה :ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה, וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא: ה וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ, וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים :ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה, וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.

שלמנאסר מלך אשור עלה על ישראל למלחמה, והושע נכנע ונתן לו מס שנתי. כאשר ניסה הושע לכרות ברית עם סוא מלך מצרים, והפסיק לתת מס לאשור, אסר אותו שלמנאסר, עלה על ארץ ישראל, צר על שומרון שלוש שנים, עד שלכד אותה. יורשו, סרגון, הוא שהגלה את ישראל לאשור, והושיב אותם בארצות שונות. הגלייה זו היא גלות עשרת השבטים (מ"ב י"ז א`-ו`).

פרק י"ז במלכים ב` עוסק בפירוט רב בכל חטאיהם הדתיים של בני ישראל ומנהיגיהם, כמו הליכה בחוקות הגויים, פולחן במות והקטרה עליהן, הצבת מצבות ואשרות, עבודת פסילים, נטישת מצוות ה`, פולחן העגלים, עבודת הכוכבים והבעל, העברת בניהם ובנותיהם באש ועיסוק בקסמים ובניחושים.

מעניין האיזכור של יציאת מצרים כפעולת ה` למען עמו כפוי הטובה, הפונה כעת לקבלת סיוע מדיני או צבאי ממלך מצרים. לעתיד ינוס העם לאותה מצרים.

הושע הולך בדרך דומה. הניסיונות המדיניים של מלכי ישראל לשרוד בחסות אשור או מצרים מודגשים פחות, בעוד שהחטאים הדתיים עומדים במרכז.

בולט גם הקישור הנרמז בפרק בין החיזור שמחזרת ישראל אחר ממלכות האזור ואחר אליליהן לבין הפיזור שיפזר אלוהים את העם בין אותם גויים, הרחק מארץ ישראל.

כך נכתבים תולדות העם והאזור מידי נביא, הרואה באלוהים את מחולל כל התהפוכות הצבאיות והמדיניות, כשהמניעים של שני הצדדים – האל והעם – הם מניעים דתיים, פולחניים. הברית שהופרה וגרמה לאסון הלאומי של ממלכת ישראל היא, בעיני הושע ובעיני כותב ספר מלכים, הברית שבין אלוהים לעמו, ולא הברית שבין המלך הישראלי למלך האשורי.