מה נשמע ברפת? - הושע י'| מני גל

מאת: מני גל התמונה photosearch ת.פרסום: 01/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

זו לא הפעם הראשונה שהושע מדבר על ממלכת ישראל בדימויים מעולם הפרות והעגלים. בפרק ח` אמר הנביא: כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. בהזכירו את עגל שומרון התייחס הושע, אולי, לעגלים שהציב ירבעם בן נבט בבית-אל ובדן. אלה הפכו לסמלים לבגידת ממלכת ישראל בעבודת אלוהים הטהורה, שהתנהלה, לכאורה, ביהודה.

והפעם – מקבץ פסוקים ודימויים, המבוסס על אותו הנושא:

לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן, כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ, עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ.

אותם עגלים של בית-אל נקראים כאן `עגלות בית-און`. היו פרשנים שהעריכו כי הפיכת העגלים לעגלות גם היא ניסוח משפיל (הרטום, קאסוטו). היום תיחשב פרשנות מעין זו ל- politically incorrect. משמעות הפסוק היא, כנראה: שכניה של שומרון יתמלאו פחד (יגורו) בראותם שהעגל אינו מגן על ממלכת ישראל.

גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל, מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב.

נבואה לעתיד הקרוב: גם אותו, את העגל של בית-אל יקחו האשורים כשלל אל מלכם.

וְאֶפְרַיִם, עֶגְלָה מְלֻמָּדָה, אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ, וַאֲנִי עָבַרְתִּי עַל טוּב צַוָּארָהּ, אַרְכִּיב אֶפְרַיִם, יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה, יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב.

הושע עושה צעד נוסף, ומדמה את ממלכת אפרים עצמה לעגלה מלומדה (מאולפת במלמד הבקר). אמנם אילף אותה ה` לעשות את כל מלאכות הבקר, אך היא אוהבת רק את מלאכת הדיש, שזו המלאכה הקלה יותר. הנמשל: אלוהים לימד את עמו לכבד את כל מצוותיו, אך העם העדיף `לחפף`... ה` הניח את העול על טוב צווארה של העגלה, כלומר על האזור השמן והמרופד, כדי לא להכאיב לה יותר מדי, והרכיב אותו עליה לקראת מלאכת החריש. זהו עול המצוות שהונח על העם לקראת המשימות הקשות יותר שבחייו. הנמשל: אלוהים היטיב עם עמו, למרות שהטיל עליו מצוות רבות. אלוהים קיווה שגם יהודה (ממלכת יהודה) יחרוש וגם יעקב (ממלכת ישראל) תשדד. השידוד היא עבודה נוספת, המתבצעת לאחר החריש.

זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהוָה, עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם.

הושע מסביר את הנמשל למלאכות הזריעה ושתילת הנירים הישרים בשדה: הזריעה היא עשיית צדקה, הקציר הוא מעשי החסד, והניר הוא דרישת ה` לשם עשיית צדק.

האכזבה, לדברי הנביא, לא איחרה לבוא:

חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע, עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ, כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ.

מלאכת החריש, התשתית לגידולי השדה, היתה מתחילתה מלאכת רשע. הקציר – מעשי עוול. מאד מזכיר את זריעת הרוח וקצירת הסופה. הושע אינו נמצא בנקודת הסיכום הסופית של ממלכת ישראל, אך הוא כבר חוזה את העתיד: הממלכה תקצור עוול. היבול יהיה דל, והפרי כחוש. הפרי הכחוש – מתאים מאד לסמל את תרבות הכחש, שאפיינה את החברה הישראלית, לדבריו של הושע.

בניית חברה מוסרית, שיש בה גם צדקה וגם צדק, היא מעשה לטווח ארוך. על מעשה זה להיות מבוסס על פעולות הכנה מראש, כלומר על חזון מרחיק ראות. וכמו העגלה המלומדת, שלא ששה לחרוש `כמו שצריך`, כך גם ממלכת ישראל ומנהיגיה לא חשבו על הנצח ברוח חזון הנביאים, ויבולם הכחוש הוא מצבה העלוב של הממלכה בשלהי ימיה.

הושע יכול היה לבחור בדימוי אחר כדי לשאת את נבואתו חריפת הביקורת על ממלכת ישראל, אך יתכן שהוא ראה לנגד עיניו את העגלים שהציב ירבעם בן נבט בבית אל ובדן, ואלה היוו עבורו את סמליה של הממלכה, שסופה קרב ובא.

אין עדות בידנו, שהעגל של ירבעם בבית-אל היה עדיין שם בימיו של הושע, אך כסמל הוא חי וקיים. הושע הולך עוד רחוק יותר אחורה בהיסטוריה האזורית, ומזכיר גם את חטא פילגש בגבעה מימי השופטים:

מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל, שָׁם עָמָדוּ, לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה.

חטא פילגש בגבעה ותמיכתם של בני בנימין בעושי העוולה מגבעה הם כתם נורא, שהושע טורח להציג מאות רבות בשנים לאחר המעשה. גם חטא זה מצטרף לאשמת שומרון?