וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא - הושע יג | דודו פלמה

מאת: כתב - דודו פלמה, בציור: פרנסיסקו גויא, סטורן אוכל את בניו ת.פרסום: 06/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת.
וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים, 
מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה; לָהֶם, הֵם אֹמְרִים, זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.
לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ; כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה. 
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיך, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.
אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת. כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם; 
עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי. וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר. 
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם; 
וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם...

*****

" וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם". כבר הרבה זמן אני רוצה להתייחס לבטויים המתארים את אלוהים כטורף אכזר או אפילו כסוג של אוכל אדם, המופיעים בדברי הנביאים בשפע גדול. אם כלפי יהודה וישראל ואם כלפי הכובש הזר היושב על אדמתם. 

הביטויים הם קשים ומוחשיים מאוד. ואהי להם כמו שחל כנמר על דרך אשור אפגשם כדב שכול ואקרע את סגור ליבם ואוכלם שם כלביא. ויחד עם כל הפלסטיות הקשה ברור לקורא שזהו דימוי, מטפורה הגזורה היטב אבל מטפורה. ממש כמו בציור המקטרת של מגריט שכתב מתחתיה "זה לא מקטרת". וכאשר אנו קוראים את דבריו של הושע ברור לנו שאיננו זקוקים לתזכורת של מגריט שדמוי לפנינו. 

יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה שישנם מאמינים המייחלים שאלוהיהם יהיה כזה באמת. באופן לא מופשט בעליל. ולרוע המזל הם הולכים ומתרבים בימינו. והקריאה המילולית של המקורות על ידי אנשים דתיים נעשית מבהילה יותר ויותר בכל יום שחולף. 

לכן זיכרו, בתרבות האנושית בני אדם השרויים במצב של חולשה ומצוקה קשה נוטים להאחז מתוך חולשתם בביטויים רבי עוצמה כדי להמחיש את חולשתם. והביטויים הללו קשים ככל שיהיו אל לנו להוציאם מן הכוח אל הפועל. 
וכמו שאנו מודדים את עצמנו כך מן הראוי שנמדוד גם את האחר, זה הנמצא במצבנו כאשר היינו חלשים ומרמס לכל מגף של קלגס חולף. ומתוך הכאב הרמוס הזה זעקנו את חולשתנו.

תעודת זהות / מחמוד דרוויש
----------------------------------

תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם
צֶבַע עֵינַי.. חוּם
תְּכוּנוֹתַיי:
לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה
כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע
כְּתוֹבְתִי:
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה
הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?


תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..
אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן
כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?


לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!

-----------------------------
בציור: סאטורן אוכל בניו, פרנסיסקו גויה