קצת אופטימיות לא תזיק בסוף הדרך - הושע י"ד | מני גל

מאת: מני גל התמונה photosearch ת.פרסום: 07/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

יפה לסיים ספר כה קשה כספר הושע במקבץ פסוקים המביאים נחמה, אך דיה לשמחה בשעתה. בינתיים עלינו להתמודד עם פסוקי הפתיחה של הפרק:

תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן, כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ. בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.
מילא אכזריותו של האויב, אבל כשהושע אומר בשמו של אלוהים, כי זוועות החורבן הן עונש לשומרון על המרי נגד אלוהים, קשה לקבל זאת כפשוטו. ממדי האסון, ההתמקדות בחפים מפשע – הנשים ההרות והעוללים הרכים, וההחלטיות בה נאמרים הדברים – כל אלה נשמעים כהתפרעות של מי שאיבד כל שליטה. ההפתעה תהיה גדולה עוד יותר, כאשר כהרף עין יתחיל הושע לשגר אלינו את דברי הנחמה היפים כל כך. איך זה מסתדר? איך מתחבר פסוק זה לבא אחריו?
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ.
הסבר מאולץ לפסוקי הפתיחה מספק לנו רש"י. הוא סבור שהקריאה `שובה, ישראל` מכוונת לתושבי ממלכת יהודה:
שובה ישראל - שבארץ יהודה, פן יקרה אתכם כשומרון. לכך נסמכו העניינים. משל למלך שמרדה עליו מדינה. שלח המלך פולימרכוס, ואמר להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב. אמר להם: טלו לכם ימים, ואם לאו - אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית, ולחברותיה, ולאיפרכיא פלונית, ולחברותיה.
כלומר – ישראל כבר נענשה באכזריות, ולא תהיה לה תקומה, ואתם, תושבי יהודה, לִמְדּוּ את הלקח, ושובו אל ה` לפני שיהיה מאוחר.
אפשרות אחרת לפרש שני פסוקים אלה היא לראותם כקריאה לתושבי ממלכת ישראל, והצגת העתיד הנורא הממתין להם בפתח, אם לא ישובו מדרכיהם הרעות.
הושע עובר לתאר מהלך עתידי אפשרי של חזרה בתשובה, סליחה ופיוס, אם יבחרו בני ישראל בנתיב הזה.
נזהה כמה מרכיבים בתמונת התשובה והסליחה:
אִמְרוּ אֵלָיו: כָּל תִּשָּׂא עָוֹן, וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינו.
בדברים אלה, שיישאו בני ישראל החוזרים בתשובה קיימים המוטיבים של ההודאה בעוון, של ההצבעה על מעשים טובים שעשו, שאולי יעמדו לזכותם, והכרה בכך, שהקרבת הפרים במקדש אינה בגדר תשובה אמיתית, בעוד שהשפתיים יכולות להביע את החרטה ואת הכוונה.
כמו כן מכילים דברי המכים על חטא ביקורת על הדרך הנלוזה שבחרו, ועל הסיבות שהביאו אותם לבגוד באלוהים:
אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא נֹאמַר עוֹד `אֱלֹהֵינוּ` לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם.
הפניה לאשור ולמצרים, ממלכת הסוסים, מרמזת לניסיונות להיבנות מדינית מהקשרים עם המעצמות האזוריות. גם זה חטא של בגידה באל, אם מאמינים שאלוהים דואג גם לסדר את העניינים המדיניים והצבאיים.
ואלוהים ייענה ברצון ובחמלה:
אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.
המשובה המוזכרת כאן אינה שובבות, כי אם שיבה מאחרי האל, כלומר עזיבתו לטובת אלילים זרים. אלוהים בוחר במילה מאד מעודנת ואופטימית. הוא לא ימחק את משובתם, הוא לא יעניש עליה. הוא ירפא אותה. אני נזכר בוויכוחים בין מחנכים בדבר התגובה הראויה לעבריינות נוער – האם להעניש כדי לעורר יראה ולהביא להתרחקות מהחטא בשל העונש הצמוד לו, או שמא יש לחפש דרך לרפא את המשובה. תודה, הושע!
הושע משתמש באותו פועל `שוב` גם לתיאור תגובתו של אלוהים. אפו, כעסו, של אלוהים ישוב, כלומר ידעך. ובין לבין כבר מזדחלת האהבה בחזרה אל היחסים בין העם לאלוהיו, ומעוררת נדבה, שהיא, אולי, נדיבות.
וכעת – בחזרה אל הדימויים מעולם הצומח, מחיי הכפר והטבע:
אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן, וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.
הטל הוא דימוי לשיבה לחיים של הצומח המתעלף בחום הארץ ישראלי. הטל הוא הסמל לתחייה. כוח לו לעורר את הצמחים לפרוח ולחזק את שורשיהם. מהזית שואב הושע את הדימוי להוד ולהדר. שלוש פעמים מוזכר הלבנון, שאיננו רק שם הר או חבל ארץ. אנו נזכרים ב`אתי מלבנון` של שיר השירים, ומבינים כי הלבנון, הגשום יותר והחם פחות מארץ ישראל, סימל עבור משוררינו את הרעננות הצמחית של חבל ארץ נחשק.
ואם האל ימשיך ויאמר: `אֶפְרַיִם, מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים?` (כאשר הושע התכוון, כמובן, לאלילים), נשיב לו, לאל, במקום אפרים: `באמת רצינו לשאול אותך, מה העצבים האלה שגרמו לך לאיים עלינו בביקוע הרות ובריטוש עוללים? הנה, אתה רואה, בסוף ביקשנו סליחה, ואתה נרגעת. היה כדאי כל הרעש שעשית?`