יואל משורר הארבה - יואל א | מני גל

מאת: ארי אֵלון ת.פרסום: 08/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אחרי הקריאה המתסכלת בהושע, בעל השפה החידתית, היינו רוצים להתרווח בכורסה וליהנות משפתו השירית של יואל בן פתואל, אלא שנושא שירתו עגום הוא: מכת ארבה המחסלת את כל צמח השדה.

הסגנון השירי מקרב את נוסח הפרק לנוסח המוכר לנו של קינות מקראיות, כמו קינת דוד או מגילת איכה. הפתיחה – מופת לרטוריקה של נואם, הקורא לתשומת לבו של קהל שומעיו:

שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים, וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ! הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם, וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם? עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר!

מול הקהל שנאסף לקריאתו של הנביא המשורר מקונן יואל על האסון. האם מדובר באסון טבע שכבר נתרחש באותם ימים, או שמא, כמקובל אצל נביאים, חוזה יואל אסון כזה, העומד להתרחש? ואולי הארבה הוא בכלל מטאפורה לנבואות החורבן הפיסי שימיטו על ממלכת יהודה אויביה מצפון?

יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל.

נחילי הארבה מנחיתים על הארץ מכה אחר מכה, ואת כל אחת מהמכות מכנה יואל בשם אחר: גזם, ארבה, ילק וחסיל. הפרשנים נחלקים בהבנת אותן ארבע מכות. אלה הרואים בארבה מטאפורה לממלכות האויבות העתידות להביא חורבן על יהודה, יאמרו כי מדובר בארבע המלכויות בבל, פרס, יון ורומי. חוקרי הטבע בני דורנו יזכירו לנו כי לנחילי הארבה יש בדרך כלל דרגות התפתחות שונות מביצה עד זחל, מזחל עד חגב מכונף, ומחגב מכונף עד לנחיל חגבים שהתרבה בפרק זמן קצר מאד והחל לנדוד לחפש את מזונו. הלשונאים מתמקדים במשמעויות אפשריות של ארבעה מונחים אלה: הגזם – על שום שהוא גוזם את עלי הצמחים; הארבה – על שום שהוא מתרבה במהירות; והחסיל – על שום שהוא מחסל את היבולים.

ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות. מתוך כ-8,000 מיני חגבים ידועים כ-12 מינים המתאגדים ללהקות ארבה. אותם חגבים מגיבים לשינויים כלשהם בתנאים הטבעיים, כמו ריבוי גשמים והתפתחות צמחיה עשירה, המאפשרת לנקבות שלהם להטיל ביצים בכמויות לא שגרתיות, מה שיוצר בהמשך לחץ גדול להשגת מזון לכל החגבים המתפתחים. בתנאים של צפיפות החגבים מתחילים לשנות גם את התנהגותם, והם מתאגדים לנחילי ענק, המתחילים בנדידה אל עבר אזורים שיש בהם מזון מן הצומח. הרגישות של אותם חגבים לקור גורמת להם לא להטיל ביצים בארץ ישראל, אבל נחילי הארבה הנוצרים ומתאגדים בדרום (סודן) מתחילים לנוע לכיוון ארץ ישראל, וכשהם מגיעים – האסון החקלאי ענקי.

ומי מגידולי השדה נפגע על ידי הארבה, לדברי יואל? הגפן, התאנה, הדגן (חיטה ושעורה), הזית, הרימון, התמר והתפוח (התפוח המקראי אינו התפוח של ימינו, אלא אולי העוזרר). עדרי הצאן והבקר סובלים מהעדר מרעה ירוק. איתם נפגעים גם צמחי הבר וחיות הבר. התייבשות הצמחיה האכולה מלווה בשריפות, המחסלות את מה שהשאירו מלתעות הארבה.

יתכן שיואל היה בן למשפחת כוהנים, שכן הוא אבל על עצירת הבאת המנחות והקרבנות למקדש. ואלו דבריו:

הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ מִבֵּית יְהוָה, אָבְלוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה... חִגְרוּ וְסִפְדוּ, הַכֹּהֲנִים, הֵילִילוּ, מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ, בֹּאוּ, לִינוּ בַשַּׂקִּים, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי, כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ... הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ, שִׂמְחָה וָגִיל...

למרות העצב המורגש היטב בתכנה של הקינה, אי אפשר שלא להתענג על שפתו השירית של יואל. ולדוגמה: יואל עושה שימוש יצירתי בפסוק שירתי יפהפה, המוכר לנו מתהילים:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים (פרק מ"ב)

ובלשונו של יואל :

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ, כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר.