קַדְּשׁוּ צוֹם - יואל ב | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה photoseRCh ת.פרסום: 11/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ביום ראשון בשבוע, למחרת שבת "שובה", בין ראש השנה ליום הכיפורים תשנ"ז, 11 בספטמבר 1994, עליתי עם עוד אחדים מחבריי, פעילי ועד יישובי הגולן, לשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום חיינו על מים בלבד. במשך 19 יום זעקנו את זעקתנו, טלטלנו ארץ ומלואה, כדי להעביר את רוע גזירת הנסיגה מהגולן, חורבן מפעל ההתיישבות בגולן, עקירתנו ונישולנו מעל אדמתנו והפיכתנו לפליטים בארצנו, ומסירת הגולן לידי הדיקטטור הסורי.

רבע מיליון אזרחים מכל רחבי הארץ עלו לרגל לאתר גמלא, כדי להזדהות עמנו ועם מאבקנו. אני זוכר משפחה שיצאה באחת השבתות ב-2:00 לפנות בוקר מביתה באילת, כדי להגיע אלינו, לשהות שעה קלה במחיצתנו, לחזק את ידינו ולהביע הזדהות.

בכל ערב, לאחר שהמוני בית ישראל חזרו לבתיהם במרכז, הגיעו תושבי הגולן בהמוניהם לשבת במחיצתנו, והאתר הפך לשילוב של הייד-פארק אזורי עם הפנינג חברתי.

התקשורת האלקטרונית והכתובה, בארץ ובעולם, סיקרה את שביתתנו בהרחבה בכל יום מימי השביתה.

פוליטיקאים מכל קצות הקשת עלו לרגל, רובם להזדהות, מיעוטם כדי להצטלם מתווכחים אתנו. ראש הממשלה רבין התייחס אלינו, ואף נקב בשמותינו, בנאום שנשא בכנסת.

מה גרם לי לעזוב את ביתי, חודש בדיוק אחרי חתונתי ("יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ"), ללון בתנאי שדה ולא לאכול לתקופה לא ידועה, מתוך נכונות לשלם מחיר שאף איני יכול לדעת מהו?

כמובן, בראש ובראשונה, האמונה היוקדת בצדקת הדרך. לצדה, הרצון לעורר את עם ישראל ולהבהיר לו איזו פורענות עתידה להתרחש עליו. וכמובן להשפיע על מקבלי ההחלטות, באמצעות דעת הקהל וההתעניינות התקשורתית. והייתה גם סיבה נוספת – אמונה במסירות הנפש. אמונה שעצם המסירות שלנו, עצם המסירות שלי, יוצרת מציאות, משפיעה עליה, יוצרת אווירה, ויש בה כדי לחולל שינוי ולהעביר את רוע הגזרה.

רובנו, רוב שובתי הרעב, היינו מה שקרוי "חילונים". איני מתחבר למושג, באותם ימים אולי עדיין הגדרתי את עצמי ככזה, אך בחלוקה הסוציולוגית המקובלת בחברה הישראלית, היינו קבוצה של חילונים.

יוצאת דופן בתוכנו הייתה אפרת בדיחי ממושב קשת, ה"דוסית" היחידה ששבתה עמנו. היא בוודאי שותפה לאמונתי בצדקת הדרך ולאמונתי בהשפעה הכרוכה בעצם המסירות שבמעשה. אך אם הכתובת שלי הייתה דעת הקהל ומקבלי ההחלטות – בשר ודם, ה"לקוח" העיקרי שלה היה בספֵרה אחרת לגמרי.

בשבוע שעבר יצאה המהדורה השניה של ספרה של אפרת "פתאום נולדה". זהו ספר אוטוביוגרפי, לכאורה לבני הנעורים, אך אני מגדיר אותו ספר לבני הנעורים בני 120 ומטה, שבו היא מתארת מנקודת מבטה האישית, את הקמתו של מושב קשת, מתוך המאבק נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. כצעירה בת 20 אפרת הגיעה להזדהות ולהפגין – נשבתה בקסם המקום ובנחישות המעשה, ומאז היא בקשת, בגולן. בהמשך הספר היא מספרת על המאבק על הגולן, ובתוכו – על שביתת הרעב.

בספרה היא מתארת שני ביקורים חשובים שערכו אצלנו, בנפרד, שני הרבנים הראשיים – הרב ישראל מאיר לאו והראשון לציון הרב בקשי דורון.

וכך היא מספרת על ביקור הראשון לציון:

"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קָדַם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

- והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה"! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו במאבק, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק - אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה `מגרשים`: מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:

- שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכול ואחרית לכול – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקַדּשים עצרה עם כל הקהל הֶעצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה".

ובפרק הבא, על ביקור הרב לאו: "פתחתי ואמרתי: אינני מבקשת לחלוק על דברי הרב, להתריס או להתנצח. עפר אני תחת כפות רגלי תורתכם הגדולה. אני פשוט מתקשה להבין, ומבקשת מהרב להסביר לנו, על דרך `יְלַמְּדֵנו רבֵּנו`: איך ייתכן שהרב אומר שהמעשה שאנחנו עושים כאן איננו יהודי?!

נזכרתי במה שאמרתי לרב הראשי הספרדי, שביקר אותנו יום לפני ערב יום הכיפורים. חזרתי על העיקרון: הרי הצום מול שמים הוא המעשה היהודי המוּכָּר והטבעי לעת צרה שמתרגשת לבוא. `קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה`, הזכרתי שוב את קריאתו של הנביא יואל".

(את ספרה של אפרת ניתן להזמין באמצעות הדואל: efratkeshet@gmail.com).

****

בשתי השיחות ציטטה אפרת את קריאתו של הנביא יואל "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה". וגם הוא עצמו קורא את הקריאה פעמיים – בפרק א ובפרקנו, פרק ב.

שני הפרקים עוסקים באותו אירוע, ואף בנויים באותו מבנה. חלקו הראשון של כל אחד מן הפרקים מתאר את אסון מכת הארבה הצפויה על ארץ ישראל וחלקו השני הוא הקריאה לצום ועצרה ותיאור הטוב שעשוי לבוא, בעקבות תשובה אמתית של העם.

כך מתאר הנביא את העצרת:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה, וְיֹאמְרוּ: חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ, וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה, לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם".

****

מאז היותי ילד בכיתה ג`, אני צם ביום הכיפורים. הפעם היחידה שלכאורה הפרתי את הצום, הייתה בשביתת הרעב בגמלא. ביום הכיפורים הזה, כבכל ימי השביתה, שתיתי המון מים.

אבל היה זה יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי; צום יום הכיפורים המהותי ביותר בחיי. וכך תיארתי אותו בספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים":

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

הנשים מאורטל היו אתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות אתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

****

הצום והעצרת לא ימנעו את מכת הארבה, אך אם התשובה תהיה שלמה ואמתית, קרן נזקי טבע האלוהית תפצה את עם ישראל ואת ארץ ישראל בצמיחה ופריחה מחודשות, שלא היה כדוגמתן.

אַל תִּירְאִי אֲדָמָה. גִּילִי וּשְׂמָחִי, כִּי הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר, כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם, חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

אם חלילה מאבקנו היה נכשל, מפעלנו היה נחרב והגולן היה נמסר לאויב, השבר הזה היה בלתי הפיך. חודש ניסן שופע אחד, שבו ירדו לאחר הבצורת והארבה הן היורה והן המלקוש, אינו רלוונטי לתקן שבר כזה. במאבקים על הגולן אנו יכולים לנצח אינספור פעמים, אך להפסיד אנו יכולים רק פעם אחת.

הידיעה הזאת הבעירה את הבערה הפנימית שלנו במאבקנו ובשביתת הרעב שלנו.

למה שבתתי רעב? כי לא יכולתי שלא לעשות כן.

הצלחנו. העברנו את רוע הגזירה. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

****

פסוק אחד בפרק, עורר במיוחד את תשומת לבי.

"וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". בתיאור העצרת, קורא הנביא לעם לקרוע את לבו, אך לא לקרוע את הבגדים. לקרוע את הלב – זה ברור. אך למה לא לקרוע את הבגד, כמקובל?

אומר הנביא: איני זקוק למחוות החיצוניות שלכם, כיוון שהרבה פעמים הן משמשות תחליף למעשה הפנימי, המהותי. קריעת הבגד ללא קריעת הלב, שווה כמו כיפה על ראשו של עבריין בדרכו להארכת מעצרו. אז חסכו מעצמם וממני את ההצגות האלה. היו רציניים, קרעו את לבכם ושובו בתשובה אמתית.