וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם - יואל ג | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור - יונה ארזי ת.פרסום: 12/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בספר "במדבר" פרק יא מסופר על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ועל הרץ המגיע אל משה להלשין עליהם. משה משיב לו תשובה שהיא מופת של מנהיגות: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

כאשר אנו רואים כיצד מנהיג מרחיק מעליו כל שר שהתבלט כי הוא רואה בו איום, דוחק החוצה כל שר שהצליח ומקפיד לא למנות שר חוץ כדי לא לתת במה למנהיג אחר – ראוי לחזור למופת המנהיגותי הזה, מופת של העצמה. אדרבא, שיהיו עוד נביאים, כמה שיותר נביאים, שכל עם ישראל יהיו נביאים, למה לא?

זו מנהיגות דמוקרטית, כמעט אנרכיסטית, מבוזרת; לא של מנהיגים ומונהגים, לא של מנהלים ומנוהלים, לא של מרות ושליטה; מנהיגות אופקית המעצימה ככל הניתן את הציבור, ומובילה אותו כשהמנהיג הוא ראשון בן שווים. מנחם בגין הגדיר פעם את המושג ראשון בן שווים: גם אם השרים רואים בו ראשון, הוא מתייחס אליהם כאל שווים.

כשהנביא יואל מתאר את הגאולה, את אחרית הימים, תיאורו הוא התגשמות החזון לו מייחל משה. אחרית הימים היא אוטופיה. פירוש המושג אוטופיה הוא: אי מקום. כלומר אוטופיה היא מקום שאינו קיים. אולם האוטופיה מתארת את המציאות הראויה, שאליה יש לשאוף. ולשאוף, פירוש הדבר שזו המציאות שאותה יש לקדם בהדרגה.

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.

בבוא הגאולה, אלוהים לא ישפוך את רוחו, רוח הנבואה, על יחידי סגולה בלבד, אלא על הכל. וכדי שלא יהיה מי שיפרש ש"כל בשר" פירושו רק גברים, הנביא מפרט: "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם", וממשיך לפרט שהנבואה תהיה מנת חלקם של זקנים ובחורים. וגם על העבדים והשפחות. לא זו בלבד שהם בני אדם לכל דבר, בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת בתקופה, הם יהיו נביאים. זהו מסר חברתי מהפכני, רדיקלי.

****

את הגאולה, יסמן אלוהים באמצעות מופתים. "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן".

הפסוק הזה התגלגל להגדה של פסח, לתיאור המופתים שקדמו לגאולה הקודמת, היציאה ממצרים.

הקטע המצוטט בהגדה מתוך מקרא ביכורים "ארמי אובד אבי", מסתיים בפסוק: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה` מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים". בהגדה מובא מדרש חז"ל על מקרא ביכורים, כאשר כל מילה נדרשת בפני עצמה. המילה "וּבְמֹפְתִים" מפורשת באמצעות פסוק מן הפרק שלנו.

"וּבְמֹפְתִים" – זה הדם, כמה שנאמר: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן". המופתים מקבילים לדם, והדם הוא מכת הדם. וכאן אנו מטפטפים מן היין ואומרים בקול את המילים: " דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן" ומיד עוברים לטקס אמירת עשר המכות, גם הן בקול רם ובטפטוף מן היין.

גם גאולת ישראל בימינו כרוכה בדָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. מראשית הציונות אנו נאלצים להילחם על נפשנו – לפני קום המדינה, במלחמת השחרור להקמתה ועד היום. זה מחיר הגאולה. אל לנו התייאש מתקוות השלום, ולא לחדול מהציפיה ליום שבו לא נאלץ עוד לשלם את המחיר. אך אסור לנו להתייאש ולהישבר, וחלילה לא לתת למחיר לרפות את ידינו, לגרום לנו לפקפק בצדקתנו ולוותר על מאבקנו על עצמאותנו ועל ארצנו.

****

תיאור המופתים שיקדמו ליום ה`, יום הגאולה, פנטסטיים: "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

ירח אדום כדם הוא תופעה מוכרת. התיאור הזה מחזיר אותי לשירו המקסים של אהוד בנאי: "משורר וילד".

****

באלבומו המצוין "רסיסי לילה", שר אהוד בנאי את שירו "משורר וילד"; דיאלוג דמיוני בין הילד אהוד בנאי והמשורר הביטניק האמריקאי יהודי אלן גינזבורג. למעשה, זהו דיאלוג של אהוד בנאי הבוגר, עם שירו של גינזבורג "חוף הכינרת", שאותו כתב בטבריה לפני חמישים שנה בדיוק. אהוד בנאי משוחח עם שירו של גינזבורג, עם גינזבורג עצמו ועם העולם שהוא מבטא. הוא משוחח גם עם ילדותו בישראל של שנות ה-60, ומוסר דין וחשבון, אולי חשבון נפש, של ישראל אז, ומאז ועד עתה, כשהוא מעמת את המציאות הישראלית עם מסרי הסיקסטיז, שאלן גינזבורג הוא אחד ממייצגיו הראשיים.

על חוף הכנרת 1961, לילה של קיץ אוויר של קטיפה / אור סירות דייגים משתקף על המים, רוח קלה נעימה כמו לטיפה // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // "אני יהודי נודד מניו ג`רזי ביטניק עם סדק באונה השמאלית / בוכה קדיש מטורף על אמי המשוגעת בקצב הבלוז במנהטן תחתית / משורר יחף מרחף אין לי מולדת העולם הוא ביתי / מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במותי" // "אני ילד קטן מערבות רמת - גן הולך הרבה להצגות יומיות / עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות / כמו אינדיאני זקן מדליק מדורה בפרדס נטוש בחופש הגדול / כשיש אזעקה אני רץ למקלט ממלא שקי יוטה בחול" // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // "אני משורר השינוי הגדול זה יתחיל מהרדיו, שים לב לשירים, / אתה תגדל ותראה איך הכול יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים, / השיער שלך ילד יצמח ויפרח אתה תראה קולות תקשיב לצבעים, / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים" // "אני ילד שהולך לצבא בקרוב ואתה באמריקה תצא למרחב / תיסע כל הלילה תגלגל סיפורים כשאני אחזור הלום מהקרב / כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד / מוסיקאים קשי לילה ילדי הפליטים ינגנו בין קטיושה לסקאד". // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // על חוף הכנרת, שנות האלפיים, המשורר כבר לא כאן הוא נודד בשמים / והילד כבר איש, יושב על המזח, קם פתאום ממקומו והולך על המים.
(אהוד בנאי, "משורר וילד").

באוקטובר 1961 ביקר גינזבורג בישראל, ובטבריה הוא כתב את "חוף הכינרת". בדרכו הקוסמופוליטית, נע המשורר בין הזיכרונות היהודיים והנוצריים הקשורים למקום, בין בארה של מרים לבין מריה. הוא מתאר תיאור רומנטי של דו קיום יהודי ערבי. הוא מודע לשכנות עם סוריה, אך הוא מתאר אותה באופן רומנטי – הירח הכתום, ירח התפוז, המפציע בשמי סוריה, ורואה בו "הבטחה עלומה". אהוד, הילד, רואה אף הוא את הירח הכתום הזה, אך הוא מזהיר – זהו תפוז דם. בשנות ה-60 הסורים שלטו בגולן ובחוף הצפון מזרחי של הכינרת, והפכו את חיי הישראלים בעמק החולה ועמק הירדן לגיהינום מתמשך. עיניו של המשורר עיוורות למציאות הזאת. הילד, הוא המבוגר האחראי, המזכיר לו שהמציאות לא כל כך רומנטית.

אם ניתן להבין מהתיאור הזה, שהשיר מעמת את הילד המפוכח עם המשורר הרומנטיקן – אין זו התובנה הנכונה. העימות בשיר הוא פנימי, בנפשו של הילד, הקרוע בין הקסם שבמסריו של גינזבורג והמסרים של בני דורו, לבין המציאות הישראלית, המזרח תיכונית, השונה כל כך. אין בדבריו שלילה של המסרים, נהפוך הוא, הוא מתייחס אליהם באהדה רבה. אולם המציאות מחייבת אותו לבחור היכן הוא ממקם את עצמו, והדילמה קשה.

המסר של גינזברג, הוא של מהפכה גדולה, המבטיחה עולם חדש שיחליף את העולם המושחת והרקוב בו אנו חיים. והילד חש שהמשורר פונה אליו באופן אישי. "הכל יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים. / השיער שלך ילד יצמח ויפרח, אתה תראה קולות, תקשיב לצבעים. / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים". גינזברג מציג עצמו כ"משורר השינוי הגדול", והוא נושא מסר קוסמופוליטי, האופייני כל כך לתקופה: אין לי מולדת, העולם הוא ביתי". יש משהו מחשמל במסר, בעוצמה של הרוקיסטים הנושאים אותו, בחופש שהם מייצגים. "מיסטיקן מזוקן, מעושן, לא מכאן, מערבב חומרים, מתגרה במותי". הילד נמשך לעולם הזה.

אהוד מתאר את עצמו, ילד רמת גני בראשית שנות ה-60, ההולך להצגות יומיות, עומד מול המראה ומקשקש באנגלית, מן הסתם את להיטי התקופה. הוא מתחבר לאלן גינזברג, אחד מסמלי הסיקסטיז, מאמני המחאה והשלום. גינזברג אינו מוזכר בשמו, אולם אי אפשר לטעות בזהותו, מתיאורי המשורר היהודי מניו-ג`רזי, ובפרט מאזכור הפואמה הגדולה שלו, פאר יצירתו – "קדיש", אותו כתב על אמו, על מחלת הנפש שלה, על חייה הקשים וייסורי מותה (פואמה אותה תרגם לעברית נתן זך). הוא מתחבר לגינזברג ולמסרים שלו ושל בני דורו.

אך מצד שני הוא חי בישראל, ומבין שהמציאות שונה לחלוטין מן החלומות הללו. כשהוא מבלה על חוף הכינרת, לא רק הגיטרות החשמליות מרטיטות את לבו, אלא גם "מסוק שממריא מרטיט את האוויר". והילד שיש לו עולם עשיר ודמיון עשיר, המתחברים כל כך למה שגינזברג מייצג, "ממלא שקי יוטה בחול" וכשיש אזעקה הוא רץ למקלט. הילד נמשך למסר של גינזברג, אבל המציאות והמחויבות חזקים יותר. הוא הולך לצבא, הוא חוזר הלום מן הקרב. ובישראל של שנות ה-60, בסופו של דבר, המצעד המשמעותי הוא המצעד הצבאי, ובמקום הראשון במצעד – צנחנים חמושים, משחררי ירושלים. והמציאות הזאת נמשכת גם לקטיושות של שנות ה-80 ולסקאדים על ר"ג של שנות ה-90, והוא רומז לעצמו באותה תקופה "מוסיקאים קשי לילה, ילדי הפליטים" – התקופה שלו עם להקת "הפליטים", ולפליטים שגלו מת"א ור"ג המופגזות.

כשהכיפה הכחולה כהה קדומת כוכבים לעת לילה, / אורות סירה ירוקים מנסרים על המים, / מחרוזת רחוקה של חשמלים סוריים בראשי רכסים, / פעמונים על החוף, מוסיקה מחצצרת בתוך תיבת נגינה, / צל מוות לוחץ כנגד צדו השמאלי של חזי - / סיגריה, הבהוב של גפרור, גלגלת מרטיבה את שפתיה - / רשתות דייגים על גבי מחיצות עץ, רוח קלה בענף ערבה מתה / בגדה מדשיאה – הסקסופון נינוח וברוטלי, חצוצרות כסף מהדהדות - / ההיה אי פעם אדם ושמו שלמה? / האם פטרוס הלך כאן? / ישוע על פני המים המתוקים האלה? / ברכות על ראשך משכין השלום! // אנגלית מדוברת ברחוב, סנדלי יהודים מזוקנים, כפיות לבנות של ערבים - / השתיקה שבין העברית לערבית - / ריגוש החשיש הראשון בארץ קדושה - / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול על פני קנה בלא חתונות - / אין לי שם, אני נודד בנוף ארץ קדושה - / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול, על פני קנה בלא חתונות - / אין לי שם אני נודד בנוף ארץ אין שם לו - / כל הנערים הצעירים בקולנוע רואים מערבון גדול - / גלריה לאמנות סגורה, מקטרת, סכין גילוח וטבק על הרצפה. // לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו / לבטא את שם כפר נחום ולראות דלתות אבן של קבר / להיות ענו, לבד, בצד אגם גדול קודר בלילה - / לעבור דרך נצרת באחר צהרים מאובק, ולהריח את ריח השתן אצל בארה של מריה מרים // להביט בירח בצבע התפוז מפציע מעל סוריה, הבטחה עלומה - / לצפות אצל ים הגליל - / לילה מכוכב כוכבי אוריון, ברק, קולות כושיים, מחת בירגר, כוס תה בלימון - / לחוש את ידי השמאלית על סנטרי המגולח - / כל שעליך לעשות הוא לשאת את הכאב המטפיסי של הגסיסה. / אמנות היא אך צל, כמו פרות או תה - / הותר את העתיד פתוח, אל תקבע פגישות, הכל כבר כאן / עם זריחת הירח ומוזיקה רכה בזיכרון התקליטי - / חשוב לרגע כמה מדהים! מישהו קם פתאום ממקומו ומהלך על המים. (אלן גינזברג, "חוף הכינרת". עברית – נתן זך).

אהוד בנאי מתלהב מהמוסיקה ומהמסרים של גינזברג, אך אין הוא יכול לברוח מישראליותו. ולמרות הגיגיו של גינזבורג על פטרוס, על ישוע ועל מריה, ולמרות שהוא מצהיר שאין לו שֵם, בנאי רומז שגם גינזברג אינו יכול לברוח מיהדותו, ולכן למרות המסר הקוסמופוליטי, הוא בראש ובראשונה "יהודי נודד מניו-ג`רסי" האומר קדיש על אמו.

סצנת הסיום של השיר, מתכתבת ישירות עם סצנת הסיום של "חוף הכינרת". גינזבורג מתאר מישהו שקם פתאום ומהלך על המים. מעין התגלות של ישו, ב-1961. אל הפנטזיה הזאת מתחבר אהוד בנאי, הילד שהיום הוא כבר איש, בשנות ה-2000. גינזברג כבר נפטר, "הוא נודד בשמים". ובנאי הוא האיש שקם והולך על המים.

למה הוא מכוון בפנטזיה הזאת? לי נראה, שיש כאן מצד אחד ערגה וגעגוע לחלומות ילדותו, החלומות שגינזברג ביטא, ורצון לחוות באופן אישי וממשי את התגשמותם. אך מצד שני, יש כאן גם מסר, שכמו ישו, כך גם גינזברג, הוא איש בעל כוונות טובות, עם כריזמה אדירה ומסרים יפים על אהבה ושלום, אך למעשה אינו אלא משיח שקר.

https://www.youtube.com/watch?v=zPPX6r2fHqg

אהוד בנאי - משורר וילד מתוך האלבום "רסיסי לילה"
YOUTUBE.