כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים - יואל ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה photosearch ת.פרסום: 13/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בשירו "מעין אחרית הימים" כתב יהודה עמיחי:

"וְכִתְּתוּ חֶרֶב לְמַזְמֵרָה וּמַזְמֵרָה לְחֶרֶב 
וְחוֹזֵר חֲלִילָה וְשׁוּב בְּלִי הֶרֶף".

הן כיתות החרב למזמרה והן כיתות המזמרה לחרב מופיעים בנבואות אחרית הימים של נביאי ישראל. ישעיהו ומיכה ניבאו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת".

ואילו יואל אומר את ההיפך הגמור: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים". וכיוון שאלה ואלה דברי אלוהים חיים, שנאמרו בערך באותה תקופה בפי נביאי אמת, איך ניתן להבין את הסתירה, כיצד אפשר ליישב אותה?

האם זו באמת סתירה?

****

אמר החכם באדם: "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". ולכן – "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים". ובאותה מידה, עת לכותת חרבות לאתים ועת לכותת אתים לחרבות.

חזון השלום של ישעיהו, הוא התגשמות החזון האוטופי הגדול; חזון של שלום ושלווה, בין בני האדם ואפילו בין בעלי החיים. אל לאדם לוותר על התקווה הזאת, על החזון הזה, על משאת הנפש הזאת.

אולם בעת ובעונה אחת כדאי גם לומר: "אל תנסו בבית".

ובמילים אחרות, אל תהפכו את החזון המשיחי הזה, לצו פציפיסטי מידי. למה לא? כי הפציפיזם הוא רעיון בלתי מוסרי.

המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הפציפיזם עיוור לטוב ולרע. מבחינתו הרע הוא עצם המלחמה. וכך, פציפיסטים נאבקו נגד המלחמה בהיטלר, כי האויב אינו היטלר אלא המלחמה. וכך הם היו האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט, בדיוק כמו האידיוטים השימושיים היום, בישראל ובמערב, בשירות הטרור האיסלמי. זהו עיוורון מוסרי, המשרת את הרע.

פציפיזם הוא רעיון יפה, אך מימושו מותנה בכך שכל העולם יהפוך לפציפיסטי באופן מוחלט וסופי. עד אז, הפציפיזם הוא משרתו של הרוע, של הרשע, של ההרג ההמוני, של השמדת עמים.

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" הוא אידיאל שראוי לחתור אליו, אך לא "מצוות עשה" או תכנית עבודה. כאשר ימוגר הרוע בעולם, ניתן וראוי יהיה לכתת את החרבות לאתים, אך כל עוד קיים הרוע – אם לא נילחם בו, הרוע ינצח וישלוט בעולם. כל עוד קיים רוע, אסור בתכלית האיסור לכתת את החרבות לאתים, אלא יש להשתמש בחרבות ובחניתות, במטוסי "אדיר" ובצוללות, להגנה על הטוב מפני הרע, להרתיע את הרע ואם צריך - כדי להביס את הרע. כל עוד קיים רוע – מי שאינו נלחם בו, הוא משת"פ שלו.

נאיביות של "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" בימינו, תשליט על העולם את דאעש, כפי שנאיביות כזו במאה שעברה כמעט המיטה על העולם את שלטון הרייך השלישי. בימינו, מול מתקפת הברבריות הטרוריסטיות של הקנאות האיסלמיסטית הג`יהאדיסטית, להיות אור לגויים, פירושו, בראש ובראשונה להיות אור לגויים במלחמה חסרת פשרות ברוע הזה. כל אדם המאמין בערך השלום וחותר באמת ובתמים לשלום, חייב להבין את ההכרח במלחמת חורמה להגנה על שלום העולם מפני המאיימים עליו.

****

ב-1934, שנה אחרי עליית היטלר לשלטון, בתקופה שבין מאורעות תרפט למאורעות תרצו, נתן אלתרמן כתב, בהשפעת הרומנטיקה הפציפיסטית האירופית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, את השיר: "אל תתנו להם רובים".

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,
פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.
פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...
קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.
אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.
עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.
הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.
הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.
יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת
וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי
לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ?..
וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם חַיָּל הָיִיתִי,
הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח!

זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת.
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז.
לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת...
אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז?

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,
רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.
חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים
שֶׁיָּדְעָה אֵי פַּעַם אִמָּא אֲדָמָה.

הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת,
כְּיַלְדֵי בֵּית סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג.
חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת
וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק.

מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד,
סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל –
הֵי רַגְלַיִם לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת,
הֵי נֵלֵכָה לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל –

וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ
וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי
וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ
וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע
בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ!
אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?..
לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?!

וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת.
מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה.
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם.
כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת.
בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם,
אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת.

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –
הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.
רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,
רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.
הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.
שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,
שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט לְאַט.

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

אי אפשר שלא להזדהות עם המסר המוסרי הזה, אולם האופנה הפציפיסטית של השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שהשיר נכתב בהשפעתה, סייעה להיטלר לעלות לשלטון וכמעט להחריב את העולם.

נתן אלתרמן התפכח והתעשת. ארבע שנים לאחר מכן הוא כתב את "זמר הפלוגות". הוא כתב את השיר לאחר שנתיים של מאורעות בארץ ישראל; כאשר היטלר התעצם ומלחמת העולם השניה הלכה והתקרבה. אלתרמן הבין שהמסר האוטופי של "אל תתנו להם רובים" אינו רלוונטי לפלנטה שבה אנו חיים. הוא הבין שיש לתת להם רובים, שחובה לתת להם רובים, שצו חיים לתת להם רובים, שיש לכתת את המחרשות לרובים. אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים.

אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת,
אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן!
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן.

חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ,
חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים!
אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים.

פְּלֻגָּה - עֲלִי, עֲלִי בָּהָר
פְּלֻגָּה - כָּבוֹשׁ תִּכְבֹּשִׁי!
בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר,
שָׁם יַעַבְרוּ הַפוֹ"שִׁים.
לְמַעַן אֵם וּבֵן וָאָב הַסּוֹלְלָה נָקִימָה!
פְּלֻגָּה, לֹא תַּם, לֹא תַּם הַקְּרָב
פְּלֻגָּה, צָעוֹד קָדִימָה!

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ,
לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

מִן הַשְּׁפֵלָה בַּחוֹף וְעַד גִּדְרוֹת הַתַּיִל,
וּמִנִּקְרוֹת הָרִים וּמִבְּקָעוֹת וָגַיְא,
נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל,
נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי!

פְּלֻגָּה...

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,
לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!
גּ`וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.

כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!

****

החזון של יואל הוא חזון של שלום, שגשוג ושפע. חזון של "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר". חזון של "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים".

אולם יואל היה נביא ריאלי. הוא הבין שהדרך להגיע לכך אינה בכיתות החרבות לאתים, אלא בכיתות האתים לחרבות.