חֹזֶה לֵךְ בְּרַח - עמוס ז |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 21/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כאשר ברח אליהו הנביא לחורב, התבקשה השוואה בינו לבין משה. ניכר בעליל עד כמה הוא מנסה לחקות את משה, וניסיון זה העצים את הפער העצום בין השניים. בעוד משה ראה עצמו כסנגורם של ישראל, שהגן עליהם מפני חרון אפו של ה` והצליח הן אחרי חטא העגל והן אחרי חטא המרגלים להציל את עמו מהשמדה, תוך שהוא סירב להצעה המפתה להיות אבי האומה החדשה, אליהו היה קטגורם של ישראל, שבא להלשין בפני ה` על עמו.

איזה מדפוסי הנביאים עדיף על האלוהים? את אליהו הוא פיטר מתפקידו, ובכך נתן את התשובה.

לאיזה משני המודלים ניתן לשייך את עמוס?

בפרק ז` מספר עמוס על חזיונות שבר שראה בהתגלויות אלוהיות. במקרה הראשון עמד אלוהים להכות את ישראל בארבה. עמוס הצליח לשכנע את אלוהים לחזור בו, לרחם על ישראל, לנהוג במידת החסד. וָאֹמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, סְלַח נָא! מִי יָקוּם יַעֲקֹב? כִּי קָטֹן הוּא.

במקרה השני עמד אלוהים להעלות באש את ישראל. וגם כאן הצליח עמוס, בכוחו הדל, להעביר את רוע הגזירה. וָאֹמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, חֲדַל נָא! מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא. ושוב, הוא שכנע את האלוהים להינחם על הרעה.

שוב ושוב אותו דפוס אלוהי של "תחזיקו אותי". ושמא הוא העמיד את עמוס בניסיון, לראות אם הוא ראוי לנבואה?

החיזיון השלישי שונה משני קודמיו. כאן אין המדובר בחורבן ישראל, אלא בהשמדת במות העבודה הזרה ובחיסול בית ירבעם. הכוונה לירבעם השני, מבית יהוא, מלך ישראל רב העוצמה, שבתקופתו פעל עמוס. במקרה זה, שאין בו ענישה קולקטיבית, השמדת עם וחורבן ארץ, אלא ענישה נקודתית להנהגה, עמוס אינו מתערב.

אמציה, כהן העבודה הזרה בבית אל, השומע את נאומיו של עמוס, מלשין עליו למלך. קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל. הוא מציג את דברי עמוס כניסיון לקשור קשר להפלת ירבעם. "כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס: בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ". דברים אלה, מסביר אמציה, אי אפשר להכיל. "לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו".

תגובתו של ירבעם איני מוצגת. ניתן לומר בוודאות שהוא לא ציווה להוציא את הנביא להורג. עובדה – לא באו שליחיו להוציא להורג את עמוס. האם הוא ציווה לגרש את עמוס? ספק. אמציה עצמו ניגש לעמוס ודורש ממנו לעזוב. האם הוא עשה זאת בשליחות המלך? לא ברור. אולם מנוסח הדיאלוג ביניהם אני מסיק, שזאת יוזמה עצמית, ואין המדובר בצו גירוש, אלא בתביעה שהכהן מציג לנביא.

"וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס: חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה. וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא". עמוס הוא מתקוע שביהודה. מה אתה מתערב בענייני ישראל, עניינים לא לך? לך למדינה שלך, ושם תינבא. עזוב אותנו במנוחה. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא". אמציה מתייחס אליו כאל אדם שהנבואה היא מקצועו ופרנסתו (וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם), וממליץ לו להמשיך את הקריירה בסביבתו הטבעית.

תשובת הנביא היא תמצית מהות הנבואה: "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה: לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל". הנבואה אינה מקצוע. איני נביא מקצוען. מקצועי הוא חקלאי: בוקר ובולס שקמים. הנבואה היא שליחות. יצאתי מאחורי הצאן, בשליחות שבוערת בי, שאיני יכול, גם אם אני רוצה, להימלט ממנה. שליחות זו, שליחות אלוהים או צו המצפון, חזקה ממנה.

הוא מנבא לאמציה ולמשפחתו גלות משפילה, כחלק מגלות ישראל.

****

חלפו שנים, ונביא אמת אחר, חיים נחמן ביאליק, חש שהאמירה של אמציה אל עמוס "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח", מבטאת את יחס קהלו לנבואותיו, שיריו. בשירו "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח" (1910) ביאליק, שמכניס לפיו של עמוס דברי תשובה מחודשים לקריאתו של אמציה, מביא בהם את תחושותיו שלו. יש לציין שתחושותיו ותגובותיו אינן קוהרנטיות, והן משתנות מבית לבית.

הוא פותח בקול ענות גבורה: לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי! הוא מסביר שאולי אינו רהוט ומנוסה, ולכן דבריו אינם דברי חלקות, אינם נעימים לאוזן, הם נופלים על שומעיהם כקרדום כבד. אך מחויבותו לשליחותו היא מוחלטת.

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

אולם בבית השני הנביא מגלה סימני עייפות ויאוש – כוחו תם לריק. אולם, הוא מסביר לעצמו ולקהל שומעיו, אין זה פשעו ולא חטאתו. זוהי חטאת העם המסרב לשמוע ולהוות סדן לפטיש נבואתו – שירתו. הקרדום שלו נופל על עץ ריקבון. המצב כל כך ירוד, ששירתו כבר אינה יכולה להועיל, כמוה כהכאה על עץ רקוב.

וְאִם כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

העייפות מובילה להשלמה עם הגורל. הנביא מתקפל, ושב בלאט אל המקום שממנו בא, לבלוס שקמים בתקוע? לחזור להיות בחור ישיבה? הוא חוזר משליחותו מתוסכל, כשכיר יום שחזר הביתה בלי לקבל שכר על פועלו. ומה השכר שהוא ביקש? שהעם ישמע לדבריו ויפנים אותם.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם גּוֹרָלִי:
אֶת כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

הנביא (עמוס? ביאליק?) יחזור אל מכורתו, אל כפרו, ואל עיסוקו – הוא יכרות ברית עם שקמי היער. עצי השקמה אינם רקובים כמו העץ הרקוב, העם המסרב להוות סדן לפטישו. הוא יחזור לעצי השקמה שלו, אך העובדה שלא יהיה עוד מי שיציג בפני העם את המראה וינסה לנער אותם ולשנות את דרכם, אינה משנה את תמונת הרקב המאפיינת אותם, ולא את הפורענות הצפויה להם בשל כך.

אֶל נָוִי אָשׁוּב וְאֶל עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

****

יענקלה רוטבליט, פזמונאי, עיתונאי ומשורר מוכשר, שכתב כמה מנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית ביובל האחרון, אינו ביאליק, אינו נביא ולא בן נביא והוא גם אינו רואה עצמו ככזה. אך הוא איש רוח ותרבות, וגם הוא חש מגורש כעמוס. אולם מי מגרש אותו? הוא עצמו מגרש את עצמו – הוא קורא לעצמו "חוזה, לך ברח!" ברח מאורח החיים שנקלעת לתוכו, אורח חיים שנראה נוצץ, אך כשנכנסים לתוכו ומכירים אותו מבפנים, הוא מפחיד.

ששים שנה אחרי ביאליק, כתב גם הוא שיר ששמו "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח". השיר מעמת את אשליית החיים הנוצצים בעיר הגדולה, שנראים מבחוץ כסיפור מאגדות הילדים, עם האלימות הקיימת בתוכה. ואולי כוונתו דווקא לאלימות בתוך המיליה התרבותי שאליו השתייך, בהנהגתו הכוחנית של אורי זוהר? אולי לפרברסיה ההדוניסטית המנוונת של הבוהמה, בדמותו של דן בן אמוץ?

לחנו של שלום חנוך הוא מלאכת מחשבת של ההנגדה בין המנגינה הנעימה שבה נפתח הסיפור מן האגדות, שבו הגמדים של שלגיה מתערבבים עם סיפורה סינדרלה, לבין הזעקה הכסחיסטית בשורות על אודות העיר שאין בה רחמים. היא אפילו אינה עיר מקלט. הגמדים מוצאים מקלט באגדות, אך עיר האגדות מתבררת ככזאת שאינה יכולה לשמש מקלט ל"חוזה", ולא נותר לו אלא לברוח.

אולם בטרם הוא מגיע למסקנה שזו עיר ללא רחמים, כשהוא עוד מחפש בה את האגדות, ניצבים לנגד עיניו רמזים מטרימים לתמונה הקשה: "צללים כהים פוסעים אט אט אל תוך הלילה", "מאחורי דלתות כבדות שם בבתים גבוהי קומה העיר סגורה לה", "היער האפל", "ברחוב רובץ החטא ליד כל פתח".

ולכן, המסקנה היא: שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים, כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים.

הגמדים מוצאים מקלט באגדות
צללים כהים פוסעים אט אט אל תוך הלילה
באור לבן מאחורי דלתות כבדות
שם בבתים גבוהי קומה העיר סגורה לה.

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח
הלילה הוא אפל כל כך.

הבהוב סיגריה שם בחושך מאדים
מתוך היער האפל הזה לפתע
וסינדרלה ממתינה לגמדים
וברחוב רובץ החטא ליד כל פתח.

מתוך בתים גבוהים הגמדים כולם
פתאום באים אחד אחד אל סינדרלה
כי סינדרלה היא האגדות כולן
כי אין אחת באגדות אשר תדמה לה.

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח...

שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים
כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים.

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח...

והם שבים אל הבתים גבוהי קומה
והם חומקים אחד אחד מתוך היער
רק סינדרלה עוד ניצבת במקומה
כשהם בורחים לאגדות סוגרים השער.

שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים
כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים.

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח...

https://www.youtube.com/watch?v=TAQwGuZZjT4