מי חושש מביקורת? - עמוס פרק ז' | מני גל

מאת: מני גל התמונה photosearch ת.פרסום: 22/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עמוס לא היה מלחך פנכה מלכתחילה, ובוודאי שלא היה `טוּחֶעס-לֶעקֶער` של השלטון. ששת הפרקים הראשונים הראו לנו, שהוא העז לבקר באומץ את תחלואי החברה השבעה, הנהנתנית, שהפער בין העשירים לעניים בה היה מהגדולים ב-OECD. במילים אחרות, המוכרות לנו משפת היום-יום שלנו – עמוס לא היה לבבי במיוחד... עמוס הציב מראה אכזרית בפני העִלִּיתָה של שומרון, ואף הכריז בגלוי, כי אלוהים ממש לא מבסוט מהמצב, וכי הגמול על ההידרדרות המוסרית של הממלכה לא יאחר לבוא – בדמות אויבים נוראים שיביאו על ישראל חורבן וגלות.

בפרק ז` אנו למדים לראשונה על התגובות לפועלו של עמוס, תגובות מצד הכהונה בבית אל, המקורבת למלכות. האם היה משהו חדש בדבריו של הנביא, שגרם לו, לאמציה הכוהן, להלשין על עמוס בפני המלך ירבעם?

אי אפשר להתבסס על סדר הפרקים בספר עמוס, ולומר כי לאחר שתקף עמוס את שׁוֹעֵי שומרון, הוא חצה לבסוף את הגבול, והעז לדבר על מעמד הכוהנים ועל המלך עצמו. סדר הפרקים אינו בהכרח סדר כרונולוגי. אבל יתכן שפסוק אחד בדברי עמוס הוא שהדליק את הפיוזים בשומרון:

וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ, וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב.

הבמות והמקדשים הם שדה פעולתם של הכוהנים. מעמדם ועושרם תלויים בהמשך פעולה תקינה ולא מאוימת של מרכזי פולחן אלה. בית המלוכה, עם נשפי הראווה שלו, שנשענו על משאבי הניצול שניצל המלך את נתיניו, מאוים כעת בנפילה בחרב. עם קצת עידוד מצד אמציה הכוהן, עלול ירבעם להתרשם כי עמוס עוסק בהסתה נגד המלך ומשפחתו האצילית, וכי זו הסתה לרצח מן הסוג שהשב"כ חייב לחקור ולא רק לבדוק.

מכאן ועד להאשמה בבגידה – המרחק קצר, ואכן, אומר אמציה לירבעם:

קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל!

כמקובל בימינו, אמציה אינו מדייק בדיווח, כי יש לו אג`נדה משלו. כדי להקנות משנה תוקף לדברי ההלשנה של אמציה, הוא מוסיף נימוק חזק במיוחד:

לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו...

אני נזכר בכל הפוליטיקאים המשתמשים בביטוי דומה: `לא יעלה על הדעת...`. אפשר לגייס את אותה `הארץ` לכתב האשמה הזה, והיא לא תפצה פה ותצפצף.

יש לו, לעמוס, נקודת תורפה. הוא מיהודה, כלומר לא ישראלי אסלי. ברגע המתאים ניתן יהיה להפנות עובדה זו נגדו, ולומר לו:

חֹזֶה, לֵךְ, בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא!

זה הרגע, בו מצפה אמציה מתושבי ישראל להתייצב מאחורי הדגל הלאומי שלהם, טהור הגזע, ולהבין שהזר הזה מייצג את כל הרע המתרחש במדינה, וכי אם ממלכת ישראל תהיה `יְהוּדְן רַיין`, כלומר נקייה מבני יהודה, יבוא הקץ לכל הבעיות.

עמוס הזר מאיים, לפי דבריו של אמציה, גם על כלכלת הישראלים. הוא אוכל בישראל לחם שמגיע למקומיים. נשמע לכם מוכר? מכאן ועד ל`סרטן בגב האומה` – המרחק קצר.

ההמלצה שנותן אמציה לעמוס – להינבא ביהודה – יכולה להתפרש בשני אופנים: להינבא נגד ממלכת יהודה ולעזוב את הישראלים במנוחה, או להינבא נגד ישראל, אבל על אדמת יהודה, מעין `שוברים שתיקה` מקראי. לא אכריע בין שתי האפשרויות.

מכל מקום – אני מניח, כי אמציה לא שלח אל עמוס את המסר הזה במסירה אישית, בשיחת טלפון או במסרון, כי אם אמר את הדברים הקשים האלה בפני ציבור. כך מחסלים יריבים פוליטיים, וצוברים כוח באמצעות הסתת ההמון נגד האויב מבחוץ. מוכר ולא חביב...

תשובתו של עמוס עשירה במסרים:

לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים.

כלומר – אני לא מתפרנס כמוך משליחותי. איני שייך למעמד שלך. אני מייצג את נפש העם הרבה יותר טוב ממך.

וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה: לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

כלומר – נבחרתי על ידי האלוהים במיוחד עבור המשימה הזאת, לא כמוך, שירשת את משרתך בתוקף המעמד או קשרי המשפחה. גם ישראל היא עמו של אלוהים, ועל כן נבואתי רלבנטית. ועל פי המסורת המקראית – מי שנלקח על ידי האלוהים `מאחרי הצאן`, הוא בסדר.

עמוס לא מסתפק בהגנה על עצמו, והוא עובר להתקפה:

אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.

כלומר – אני יודע שיש לך אינטרס אישי במלחמה נגדי, ובכן – יש לי חדשות אישיות בשבילך, והן אינן מלבבות (המילה הזאת נטפלת אלי, משום מה...). גורל ישראל יהיה רע ומר, וזה כולל גם אותך ואת בני ביתך.

כמה טוב שבימינו כבר לא קורים דברים כאלה.

ועדיין לא אמרנו מילה על התקשורת...