גם עמוס בחולמים - עמוס ח |מני גל

מאת: מני גל התמונה 123 RF ת.פרסום: 24/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק הקודם, פרק ז`, הופיע מוטיב נבואי, שפגשנו כבר אצל נביאים אחרים – חלום, או חזיון בהקיץ. המסר הנבואי מושתת על חזיון צורני, על תמונה, ועמוס מסיק בעצמו את פשר התמונה:

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ, וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ.

עמוס לא זקוק לפירוש, והוא מגיב מיד בבקשה לבטל את רוע הגזירה – מכת ארבה שתשמיד את כל היבולים. אחרי החיזיון הזה מופיע חיזיון שני:

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יְהוִה, וַתֹּאכַל אֶת תְּהוֹם רַבָּה, וְאָכְלָה אֶת הַחֵלֶק.

גם את פשר החיזיון הזה מבין עמוס בעצמו – הארץ תהיה למאכולת אש.

החיזיון השלישי פחות מובן מאליו:

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ, וּבְיָדוֹ אֲנָךְ.

ולכן בוחן אלוהים את עמוס, ושואל אותו מה הבין. תשובתו הסתמית של הנביא מעידה על כך, שיש להכניס כתוביות בגוף הסרט, ואכן כך נעשה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? וָאֹמַר: אֲנָךְ... וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל, לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

באמצעות תמונת האנך שמחזיק האל מעל החומה מועבר המסר הנבואי: אלוהים מקפיד לעקוב אחר התנהלותם של בני ישראל, ודבר לא יחמוק מעיניו הבוחנות. על הכל הוא יבוא איתם במשפט.

דרך זו להעברת מסר נבואי כבר מוכרת לנו מנביאים קודמים. את התבנית של החיזיון השלישי פגשנו בפרק הפותח את ספר ירמיהו:

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה, יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ.

ההכרח לספק הסבר לחיזיון שחזה ירמיהו מובן על רקע טיב הקשר בין החיזיון למסר הנבואי, או בין המשל לנמשל. הקשר הוא לשוני – הדמיון שבים המילים `שקד` ו`שוקד`.

נשים לב למאפיין נוסף של החזיונות שחזה עמוס. אחרי שני החזיונות הראשונים ביקש עמוס לבטל את רוע הגזרה, ובקשתו נתקבלה. כוחו של עמוס לא עמד לו מול החיזיון השלישי, ואלוהים אומר לו: לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ! , כלומר – זאת הפעם לא אוותר. הדבר  מזכיר את `עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי ... וְעַל אַרְבָּעָה  לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ`.

בפרק ח` בעמוס אנו מוצאים את החיזיון הרביעי, והוא דומה בסגנונו לזה של ירמיהו:

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.  וַיֹּאמֶר: מָה אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? וָאֹמַר: כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

בדיוק כמו בחזיון מקל השקד של ירמיהו, כך גם כאן מספק האל לעמוס את הפרשנות לחיזיון הסמלי, כי גם זה מבוסס על הקישור הלשוני בין המילים `קיץ` ו-`קץ`.

אלוהים לא שואל את ירמיהו, ולא את עמוס, אם יש להם מושג למה רומז החיזיון. במקרה של כלוב הקיץ יתכן שיש לו, לעמוס, מושג במה מדובר. כלוב הקיץ, עם פירות הקיץ, מסמן תקופה, שבה הפרי כבר נאסף כמעט כולו, והטבע מתייבש וצמא, תקופה המעוררת בכל שנה אצל האיכר הישראלי חרדות מפני הבאות. האם קולט עמוס את אווירת הקץ השורה על החיזיון, ומבין שמדובר בתקופה היסטורית, העומדת להגיע אל קיצה?

קשה מאד להגיע לתובנה כזאת בדבר היותנו חיים על סִפָּהּ של תקופה חדשה. אפילו לנו, החיים בתקופה, שבה הכל משתנה כל כך מהר, קשה מאד להתרומם מעל ההווה ולחזות את המהפכה הצפויה בעתיד הקרוב. לעשירי שומרון, הסרוחים על מטות השן שלהם, בוודאי היה קשה מאד להעריך שהחגיגה עומדת להסתיים. לעמוס, הזר מיהודה, שהיה פחות מושפע מהלכי הרוח המקומיים, היה, אולי מעט יותר קל, והמבט לעתיד שמספק לו אלוהים משתלב ביתר קלות בעולמו הפנימי.