צָמָא לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה - עמוס ח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 25/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק ח מציג עמוס את החיזיון הרביעי שחזה, חזיון כלוב הקיץ, הנושא נבואת חורבן על ישראל.

וגם כאן, הגורם לחורבן הוא העוול החברתי, ויש בו גם התייחסות מעניינת לזיקה בין הסוגיה החברתית והדתית.

המצווה החברתית הבסיסית – אם כל המצוות החברתיות, אם כל התורות והתפיסות המתייחסות לאדם העובד כאדם בעל זכויות ולא כאל אמצעי ייצור, היא השבת.

האופן שבו מציג עמוס את ההתייחסות של עשירי ישראל לשבת מעניין.

שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ, לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת – וְנִפְתְּחָה בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה? לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר?

הַחֹדֶשׁ = ראש חודש. בתקופת המקרא ראש חודש היה יום חג, ומן הכתוב כאן ניתן להסיק שהמסחר והעבודה שבתו בו (אף שהתורה אינה מצווה זאת). בהשאלה לימינו, ההתייחסות לשבת ולחודש, כמוה להתייחסות לשבתות וחגים.

מן הכתוב ניתן להסיק שהשבתות והחגים נשמרו – לא נערכו בהם מסחר ולא נעשתה בהם עבודה. אז על מה בוכה הנביא?

הוא בוכה על התודעה של המעסיקים והעשירים. הוא מתאר אותם כמו שומרי שבת מעשנים, מכורים לסיגריות, הסופרים את הדקות לצאת השבת, כדי שיוכלו סוף סוף להדליק את הסיגריה "הגואלת". כך הם, אמנם נאלצים להפסיק את הניצול המחפיר, אך כל רגע כזה הוא סבל בעבורם; לאורך השבת הראש שלהם עסוק בחישוב הדקות שבהן הם מפסידים כסף ובחישוב הכסף שהם מפסידים בכל דקה – אז איזו מן שבת היא זו?

אפשר לחלוק על הביקורת הזאת. אם למרות זאת הם מקפידים על השבת והחג, הם ראויים דווקא לשבח, לא לביקורת, לא כל שכן לא לנבואת חורבן. והרי היהדות היא דת של הלכה, של מעשה – לא דת פילוסופית; דת השופטת את האדם על מעשיו, לא על אמונתו ומחשבותיו.

לא. אומר עמוס. העניין הוא הרבה יותר עמוק. נכון, הם אינם עובדים בשבת. אולם מהי השבת בעבורם? חיוב דתי, פולחני. הם אינם מפנימים את מהותה העמוקה, הפילוסופית, הרוחנית – את מהותה החברתית כלכלית. את ייעודה. ולכן, ברגע שבו מתחברת המצווה הפולחנית עם המצווה החברתית, מרגע כניסת השבת ועד רגע צאת השבת, הם מפסיקים את הניצול. אולם אם אין הם משליכים את מהותה של השבת על כל השבוע, את מהותו של החג על כל השנה – ביחס הוגן ואנושי לעני, לחלש, לעובד; ביצירת חברה צודקת ושוויונית, בערבות הדדית בחברה, אין כל משמעות לשבת ולחג הללו. על השבתות והחגים המקוימים בידי מי שמנצלים את העניים כדי לממן את חיי המותרות והנהנתנות שלהם אמר עמוס באחד הפרקים הקודמים: "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת - וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע".

פנייתו של עמוס היא אל אותה אליטת הון שלטון מושחתת ואכזרית: "הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ". לאותם אנשים הרומסים את העניים ומשעבדים אותם.

מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר? מתי כבר ייגמר ראש החודש, ונוכל לחזור ולבצע את המכירות והעסקים? מה רע במכירות ובעסקים? אין רע, אלא שאלו עסקי מרמה המבוססים על ניצול ועושק.

... וְהַשַּׁבָּת – וְנִפְתְּחָה בָּר? מתי כבר תצא השבת ונוכל למהר ולפתוח את אוצרות התבואה, כדי לנצל ולהעביד את העובדים העניים?

הוא לא היה סונט בהם על הציפיה שלהם לצאת השבת והחג, אילו היה זה לצורך מסחר הוגן והעסקה הוגנת. כך הוא מתאר את המסחר וההעסקה שבעבורה הם מחכים בקוצר רוח לצאת השבת:

לְהַקְטִין אֵיפָה. לרמות במידת האיפה שהם מוכרים. 
וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל. לרמות במידת המשקל שהם שוקלים.
 וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לנהל מסחר המבוסס על שחיתות: גניבה, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים ושימוש כוזב במסמכי תאגיד.
 לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. לקנות עניים לעבדים, במחיר נמוך המבטא את זילות היחס לאותם אנשים. להעסיק עובדי קבלן. לשלם שכר לא הוגן. להיאבק נגד העלאת שכר המינימום.
 וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר. חלק מן המסחר המושחת, הוא מכירה של הנֶפֶל, של התבואה הפגומה, של התוצרת הנגועה בחיידקי סלמונלה, של ייצור חלפים בלתי בטיחותיים למטוסים כדי לחסוך בעלות ההוצאות ("כולם היו בניי", ארתור מילר).

מי ש"שומר שבת", אך ששת ימי המעשה שלו הם ימי שחיתות, עוול ומרמה – מה בצע בשבתותיו, ומה חפץ בחגיו? אין הם אלא פולחן ריק מתוכן.

על כל אלה, מבהיר עמוס, אלוהים לא יסלח. חגים כאלה, שאין בהם כל משמעות – הוא יהפוך לימי אבל. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל שִׁירֵיכֶם – לְקִינָה.

החלק האחרון בפרק מפתיע ומוזר.

מפתיע, כאשר הנביא מציג מציאות של רעב וצמא לדבר ה`. הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה.

אילו כאן היה מסתיים הפרק, היה זה סיום נפלא. הרי מהו דבר ה` עליו מדבר עמוס, מראשית הספר וגם בפרק זה? לא המצוות הפולחניות, לא הקרבת הקורבנות, לא התפילות והמזמורים, לא השבתות והחגים, אלא יצירת צדק חברתי וערבות הדדית, צדקה ומשפט. ואם סוף סוף יחפש ישראל את דבר ה`, ירעב ויצמא לדבר ה`, הרי יגעת ומצאת – תאמין. החיפוש הזה יביא להשתתת מדינת ישראל על יסוד החירות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל, ככתוב במגילת העצמאות.

משום מה, במקום לעצור כאן, מוסיף הנביא פסוקים מאכזבים, מייאשים, מוציאים רוח מן המפרשים, על פיהם הצמא הזה לא יוביל למציאת דבר ה`. להיפך, הוא לא יימצא. "וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם, וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ, לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהוָה, וְלֹא יִמְצָאוּ. בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת, וְהַבַּחוּרִים – בַּצָּמָא". באמת חבל.