סיום טוב ? - עמוס ט | עפר בורין

מאת: עפר בורין, צילום יונה ארזי (אירלנד, בליפין) ת.פרסום: 26/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק האחרון בספר עמוס.
הפרק פותח במחזה מוכר – אלוהים ניצב על משהו.
 ראינו את אלוהים ניצב על `חומת אנך` והפעם הוא ניצב על המזבח.

א) רָאִיתִי אֶת-אֲדֹנָי נִצָּב עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם, וְאַחֲרִיתָם, בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג: לֹא-יָנוּס לָהֶם נָס, וְלֹא-יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט

אלוהים ניצב על ה – מזבח. לא סתם איזה מזבח אלא יש ה` הידיעה. נראה כאילו מדובר על מקום בו יש מזבח חשוב. אולי ירושלים?
 בכל אופן, אלוהים ניצב שם, כפי שניצב עם האנך, ונותן גזר דינו – מוות. איש לא יינצל ואין לאן לברוח:

ב) אִם-יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל, מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם; וְאִם-יַעֲלוּ, הַשָּׁמַיִם--מִשָּׁם, אוֹרִידֵם
 ג) וְאִם-יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל, מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים; וְאִם-יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי, בְּקַרְקַע הַיָּם--מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת-הַנָּחָשׁ, וּנְשָׁכָם
 ד) וְאִם-יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת-הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם; וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה, וְלֹא לְטוֹבָה

`ושמתי עיני עליהם לרעה, ולא לטובה` – לא רק שיש גזר דין מוות אלא שהוא קשור לחיים בארץ ישראל.
 נסתכל על ירמיהו פרק כד, שם מתאר אלוהים את יחסו לתאנים הטובות, אלה שחיות בגלות:

ה) כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן־אַכִּיר אֶת־גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה׃
 ו) וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ׃

גם ירמיהו משתמש בביטוי דומה: `ושמתי עיני עליהם לטובה`. על מי? על התאנים שבגלות.
הקשר ברור – מי שנשאר בארץ ישראל – יקבל עין רעה וימות.
מי שיחיה בגלות – יישאר עם סיכוי עתידי ל`עין טובה`.
----------
אלוהים מסתכל על בני ישראל כאילו היו עוד ממלכה. עם נבחר? לא ממש.
 כמו פלשתים, כמו ארם (כדוגמא):

ז) הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה: הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר

אז מה ההבדל?
 שאת ישראל אלוהים לא ישמיד לחלוטין. יקבלו עוד סיכוי לחזור לטוב:

ח) הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה, וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: אֶפֶס, כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב--נְאֻם-יְהוָה

ואחרי סיבוב בגלות יקבלו בחזרה הזדמנות לחיי יצירה ועמל בארץ ישראל:

ט) כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה, וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ
 יא) בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם
 יג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה
 יד) וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם
טו) וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא  יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

כבר כמה פעמים טעה העם שלי לחשוב שהינה הגיעה שעת הגאולה ואחרי זמן לא רב חרב וגלה מארצו.
כמה פעמים עוד נשארו לנו בקנה?
 ---------

ספר עמוס מסיים בתקווה לחזרה לא לגאולה דתית/משיחית אלא לעצמאות וחיים יצרניים בארץ ישראל.

יג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה
 יד) וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם
טו) וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא  יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

מעניין שהסיום אינו כולל עניינים דתים או מוסריים.
אלא רק עניינים של חיי עמל ויצירה. 
 על זה אני אומר

אמן

(עופר)