וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם - עמוס ט | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור - יונה ארזי ת.פרסום: 26/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במאמרי על פרק א, סיפרתי על כך שלבננו הבכור קראנו עמוס, כשמו של עמוס הנביא – נביא הצדק החברתי, נביא הערבות ההדדית, נביא המשפט והצדקה, נביא המלחמה בעוול, בעושק ובשחיתות. ההעמקה בספר, וכתיבת מאמר על כל פרק מפרקיו, העצימו בי את האהבה לספר עמוס, את ההערכה לנביא עמוס ואת ההזדהות עם מסריו; החזירו אותי רטרואקטיבית 21.5 שנה לאחור, לקריאת שמו של בננו הבכור.

אך הייתה סיבה נוספת לבחירה בשם עמוס – לא רק נבואות הצדק והמשפט, אלא לא פחות מכך, נבואת הציונות שבסוף דבריו. ובעיקר הפסוק: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".

עמוס נולד בשיאו של המאבק על הגולן. המאבק על הגולן, היה מאבק של מגשימי הציונות, של מגשימי חזון הנביאים – עלינו לגולן להקים כאן חברת מופת יהודית, לחדש את החזון הקיבוצי והמושבי, להכות שורשים בקרקע המולדת. ניטענו על אדמתנו, נטענו עליה, ונאבקנו על כך שיקוים בנו הכתוב: "וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".

את הידיעה על ההריון הראשון של יעל, אשתי, קיבלתי בעת שביתת הרעב בגמלא. כיוון שלמלחמת מצווה יוצא גם חתן מחופתו – חודש לאחר נישואיי עליתי לגמלא, ובמשך 19 ימים לא אכלתי, ושתיתי רק מים, יחד עם חבריי, במאמץ עילאי להעביר את רוע הגזירה. שביתת הרעב בגמלא הייתה אחת החוויות המכוננות של חיי, אולי אפילו החשובה שבהן. וללא ספק, אחת הסיבות לכך הייתה אותה ידיעה מרוממת נפש, משובבת נפש, על כך שאשתי נושאת ברחמה את ילדנו (או ילדתנו, אז עוד טרם ידענו) הראשון.

הידיעה הזו, שהציפה אותי בתחושת אושר אדירה, התיישבה היטב עם הסיטואציה המוזרה שבה הייתי באותם ימים; הסיטואציה הקיצונית של שביתת רעב. הידיעה הזאת חיזקה באחת את הבנתי, התודעתית והרגשית, עד כמה צודק מאבקנו; על מה אנו נלחמים, על מה אני נלחם.

הנה, אנו בונים בית, מקימים משפחה, מולידים דור חדש – ואנו חלק מבניין הבית הלאומי שלנו, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל; ואין צודק מהמאבק נגד המזימה לעקור אותנו משורשינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו.

שנה וחצי קודם לכן, בפסח תשנג (1993), כל קיבוצי, קיבוץ אורטל, ערך את ליל הסדר בירושלים, בגן הוורדים, מול הכנסת מצד אחד ומשרד ראש הממשלה מצד שני. היה זה צעד של מחאה, פעולה מתוקשרת מאוד, שנועדה להעביר את המסר שבגולן בנינו קהילה קיבוצית לתפארת, המגשימה את החזון הציוני – חזונה של מדינת ישראל, חזונה של תנועת העבודה הציונית, מפעל ההמשך של ההתיישבות הקיבוצית בעמקים, בגליל ובנגב. באנו כולנו – חברי הקיבוץ, ילדי הקיבוץ, אפילו אורחי הקיבוץ, והסדר שערכנו היה סדר כהלכתנו – הסדר על פי הגדת הקיבוץ.

את ליל הסדר ערכנו בתוך אוהל חממה ענק, וערכנו אותו בדיוק כמו את חדר האוכל הקיבוצי. הוא קושט בקישוטי החג, ועל הבמה – תבליט של הגולן והחרמון. הסדר עצמו, לא היה שונה מכל סדר אחר. ההתייחסות לסוגיה האקטואלית הייתה רק בארבע הברכות של ארבע הכוסיות. והקולית – חבורת הזמר של הקיבוץ, הוסיפה רק שיר אחד. שיר לא פוליטי, לא קשור למאבק על הגולן, כיוון שהוא נכתב שנים רבות לפני הקמת המדינה; שירה של רחל המשוררת "כנרת". "שם הרי גולן", ואנו שרנו "כאן הרי גולן". והבחירה בשיר הזה נועדה לבטא את הזיקה של מפעלנו למפעל החלוצי של חלוצי העליה השניה, שהחלו אותו על שפת הכינרת וערגו לגולן "הושט היד וגע בם". ואנחנו נגענו, אנו הגענו והקמנו על הגולן את השלב הבא במפעל החלוצי. בכל שנותיי הרבות בקולית של אורטל, מעולם לא חשתי תחושת התעלות והתרגשו כזו, כמו כששרנו את השיר הזה, בסדר הפסח בגן הוורדים.

ועל אוהל החממה, לצד סמלילי "שלום עם הגולן" – סיסמת המאבק באותם הימים (בטרם אימצנו את הסיסמה "העם עם הגולן"), הופיעה כתובת ענק: "וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".

פסוק זה, קטע מפסוק הסיום של ספר עמוס, מופיע בהגדה הקיבוצית. המסר שלו, עם כל הטקסט של החזון הציוני של עמוס, הוא אחד המסרים המרכזיים בהגדה, והוא היה המסר המרכזי בסדר הקיבוצי שלנו בירושלים.

וכשקראנו לבננו בשם עמוס, הפסוק הזה הדהד באוזניי.

והיום, בחלוף 22 שנים, כאשר רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצוי במקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה, אנו יכולים לומר בסיפוק: נבואתו של עמוס התגשמה.

****

ההגדה הקיבוצית מבוססת על הגדה של פסח המסורתית. בכמה נושאים היא נאמנה להוראות ההפעלה של סדר פסח במשנה יותר מן ההגדה המסורתית. ההבדל הגדול בין ההגדות, הוא שההגדה המסורתית עוצבה ברובה בגלות, ורבים ממסריה הם מסרים של גלות. ההגדה הקיבוצית היא הגדה ציונית.

כל אחת מהכוסות, מוגדרת ככוס המסמלת ערך מרכזי של החג. הכוס הרביעית, בה מסתיימת ההגדה, היא "ברכת הארץ". "כוס נישא לבואנו בשעריך, ארץ ישראל, מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאור גדול, משעבוד לגאולה.

הפרק הזה, המסתיים במילים "זה היום קיווינו לו, קמה מדינת ישראל", מבוסס על טקסטים מקראיים המבטאים את אהבת הארץ, את ברכת הארץ, את גאולת הארץ. אחד הבולטים שבהם הוא טקסט מעמוס, מפסוקי הסיום שלו, מנבואתו הציונית: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע, וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת – וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".

ב-1964, שנה לאחר סיום כהונתו כראש הממשלה, כתב בן גוריון מאמר תחת הכותרת "התנ"ך והעם היהודי". המאמר נפתח במילים: "ההיסטוריה של העם היהודי היא אחת מן המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים". במאמר, סורק ב"ג את תולדות העם היהודי, וכיצד העם היהודי הושפע מן התנ"ך. כיצד התנ"ך "הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים הצבאיים והתרבותיים הרוחניים עם שכניו, ייחודו המוסרי והרליגיוזי וייעודו ההיסטורי בעתיד".

המאמר רווי בציטוטים, מן התורה ומן הנביאים, של טקסטים מכוננים שעיצבו את האומה. ובין השאר, מופיעה הנבואה הציונית של עמוס: "בתנ"ך למד גם [העם היהודי] תהליך הגאולה ובנין הארץ. עמוס, הנביא הנוקד, אשר אמר על עצמו שאינו נביא ולא בן נביא, אלא בוקר ובולס שקמים, התנבא על תהליך השיבה: `וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל` " וגו`.

וכאשר נתן אלתרמן, באתוס הגדול של תקומת ישראל, "שירי עיר היונה", מתאר את הכמיהה לציון, הוא כותב:
לֹא נֶחְדַּל מִלִּצְפּוֹת אֶל תַּכְלִית, אֶל אַחֲרִית, 
 אֶל מֻגְמָר וְדָּשֵׁן וְרָוֶה.

במסכת שכתב על "שירי עיר היונה", הצביע יריב בן אהרון על ההשראה למילים "אֶל מֻגְמָר וְדָּשֵׁן וְרָוֶה" – אותה נבואה ציונית של עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" וגו`.

נבואת הגאולה הנפלאה של עמוס, היא הסיום היפה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הספר רצוף בביקורת חריפה על החברה הישראלית, הוא רצוף בנבואות תוכחה וזעם, אך הוא נותן תקווה, הוא מציג עתיד מזהיר של גאולה. והגאולה, היא של ארץ נושבת, הנותנת את יבולה בשפע לעם ישראל החוזר אל אדמתו ומעמיק בה את שורשיו; הפעם כדי שלא להיעקר עוד ממנה.

נכון, הגאולה הציונית תבוא אחרי גולה ארוכה וקשה, עמוסת סבל, אך "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת".