הנביא האדום - עובדיה א | מני גל

מאת: מני גל ת.פרסום: 27/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המילה `אדום` – משמעויות רבות לה. ארץ אדום, הקרויה במקרא גם `הר שעיר`, נמצאת ממזרח לערבה ומדרום לארץ מואב, בערך בין דרום ים המלח לבין אילת. ספר בראשית מייחס את מוצא האדומים לעשיו, תאומו של יעקב, וסיפור קדום זה משמר בקרבו את גרעינם של היחסים האמביוולנטיים שבין שתי התרבויות האחיות. האדומים כעם שמי מקראי קיימו תרבות ייחודית להם במקביל לתקופת בית ראשון שלנו, עתים היו ממלכה עצמאית, ועתים נשלטו על ידי מעצמות זרות.  יחסי אדום עם ישראל ויהודה ידעו זמנים טובים ורעים, והושפעו מהקרבה הלשונית והגיאוגרפית מחד, ומהתנגשות אינטרסים טריטוריאליים וכלכליים מאידך.

תיאור יפה של ממלכת אדום המקראית נמצא בספרו של דניס ביילי `הגיאוגרפיה של המקרא:

`אדום שוכנת הרחק ממרכזי ישוב, ויפה הגדיר אותה עובדיה: "שוכני בחגווי-סלע" (ג). האדומים לא היו כיתר העמים שבקרבתם, הם לא יכלו לקוות להשיג את מחייתם על ידי חקלאות, וגם לא להחזיק בעדרים גדולים של כבשים דשנים כמו המואבים, אלא - בדומה לפיניקים - הם למדו מן הארץ הזועפת שבה ישבו למצוא את מחייתם במסחר. עושרם בא להם מן הנחושת ומשיירות הגמלים שהתנהלו לאיטן בדרום, כשהן עמוסות מוצרי-מותרות של ערב הדרומית ושל אפריקה, ועושות דרכן בכבדות מן החסמה לאדום, שם הושיט המזרע זרוע ארוכה אל תוך המדבר כדי לקדמן. מסחר זה הביאם במגע עם עולם המזרח האגדי כמעט, שעמים אחרים הכירוהו רק לפי השמועה, וכך יצא להם בקרב הישראלים שם של יודעים בחכמה ובנפלאות.`

מעט מדי ידוע לנו על אדום, שכן האדומים כמעט ולא השאירו ספרים או כתובות. שפתם, האדומית, היא שפה שמית נכחדת, הקרובה לכנענית, אשר דוברה על ידי האדומים, בחלקים של ישראל ודרום מערב ירדן של ימינו החל מהאלף הראשון לפני הספירה. ישנן עדויות מעטות לשפה, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה מבקעת ערד. בתחילה נכתבה האדומית בכתב כנעני אולם החל מהמאה ה-6 לפני הספירה החלה לאמץ את הכתב הארמי.

ברבות הימים הפך המונח `אדום` לסמל לאויבי עם ישראל, וכך הועתק הזיהוי `אדום` לאימפריה הרומאית, ומאוחר יותר – לנצרות. כאן, בעובדיה, אנו מצויים עדיין בתקופה המקראית. זיהוי תקופתו של הנביא עובדיה רחוק מלהיות אחיד. הפרק היחיד בספר זה מציג גישה עוינת מאד כלפי אדום, ורומז לאירועים היסטוריים, שאנו מתקשים לזהות במדויק. אציג כמה פסוקים, המאפשרים, אולי, זיהוי של תקופה ושל מאורעות היסטוריים ידועים.

שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה, וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: קוּמוּ, וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה!

פסוק א` מתייחס למתקפה של גויים כלשהם על ממלכת אדום.

עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ, הִשִּׁיאוּךָ, יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ, לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ, אֵין תְּבוּנָה בּוֹ.

אם הבנו את הפסוק, מדובר באויבים, שהיו בני ברית לאדומים, הפכו עורם, ותקפו אותה. `עד הגבול שלחוך` רומז, אולי, לא להגליה, כי אם לרדיפה אחרי אוכלוסיה בורחת.

מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם.

בפסוק זה מוזכר חמס שחמסו האדומים בעבר את יעקב (יהודה? ישראל?).

בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו, וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם.

האם מדובר בחורבן ממלכת יהודה מידי הבבלים, ובאדומים השמחים לאיד בני יהודה, והמתנפלים גם הם על השלל של הממלכה הנחרבת? אם זה הפירוש הנכון, הרי שנבואתו של עובדיה מאוחרת לחורבן הבית הראשון.

 וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו, וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

יתכן שהפסוק רומז לחלקם של האדומים ברדיפה אחרי פליטי החרב מירושלים ולהסגרתם לידי הבבלים.

מה ידוע לנו ממקורות היסטוריים על יחסי אדום-ישראל בשלהי תקופת בית ראשון?

אוכלוסיית אדום עסקה, בין השאר, בסחר בינלאומי, בשיירות שהובילו מהמזרח אל חופי הים התיכון מוצרים יקרי ערך. היו להם, לאדומים, שותפים – שבטים ערביים מן המדבר. אחת הסברות היא, שבשלהי תקופת בית ראשון התחזקו שבטים אלה, ובראשם הנבאטים. הם השתלטו על אדום, ורבים מתושביה המקוריים נמלטו לדרום יהודה. זה מסביר את האינטרס המובהק שהיה להם, לפליטי אדום, לסייע לבבלים בכל דרך אפשרית, ולהשתלט על שטחים בארץ ישראל.  נבוכדנצאר הטיל על פליטי אדום להרוס את חומות ירושלים. זכר לאירוע קשה זה מצוי בתהלים קל"ז:

זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם, הָאֹמְרִים: עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ!

לאחר אובדן עצמאות ממלכת יהודה התיישבה בדרום אזור זה אוכלוסייה  אדומית, ושמו של חלק זה נקרא באותה עת "אדומיאה". בזמן שלטון החשמונאים נכבש האזור על ידי יוחנן, והאדומים הוכרחו לעבור גיור. גיור זה היה שנוי במחלוקת, אך בסופו של דבר ידוע על צאצאי הגרים האדומיים שלקחו חלק פעיל במרד הגדול בירושלים. המלך הורדוס גם הוא היה בנם של גרים אדומיים. חיזוק לתיאוריה זו מספקים ממצאים ארכיאולוגיים מאז שנות ה-70, ואלה מעידים על קיום תרבות אדומית בדרום יהודה החל מהמאה השישית לפנה"ס.