הסירוב של יונה - יונה ב' | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 28/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ספר יונה מעורר שתי תהיות: הראשונה: מדוע מסרב יונה למלא את השליחות לנינוה? השניה: מדוע הוא אינו מסרב, כאשר הוטלה עליו השליחות בשנית?

אין ספק שהעובדה שיונה נשלח לנינוה, לעיר שתושביה אינם בני ברית, אינה עומדת בבסיס הסירוב שלו למלא את השליחות. אין בכל הספר רמז לכך שללאום של אנשי נינוה או דתם, יש איזושהי נגיעה לסירוב שלו. שם התואר היחיד הניתן לנינוה הוא שהיא עיר גדולה ותו לא.

אם כן מהי הסיבה לסירוב של יונה? כמו בספר מתח טוב, הסיבה מתגלית רק בסוף העלילה: "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" – ד, ב. יונה יודע שאלהים ביטל את כוונתו להפוך את נינוה, מכיוון שהם חזרו בתשובה ובכל זאת יש לו טרוניה אל האל. הטרוניה שלו מאוד מוזרה. בדרך כלל מזכירים לאל במקרא שהוא רחום וחנון, כדי לבקש ממנו שלא ינהג במידת הדין ויבטל עונש שהוא מוצדק כשלעצמו, אלא שינהג במידת הרחמים כדי להקל בעונש או לבטלו. (כך למשל מזכיר משה לאל את מידת הרחמים, כאשר הלה התכוון להשמיד את כל עם ישראל בגלל תגובתו המיואשת לדו"ח המרגלים – במדבר י"ד, יז - יט), ואילו יונה מבקר את האל על שנהג במידת הרחמים. על כך יש לאל שתי תשובות: ראשית, הוא פעל לפי כללי הענישה שהוא עצמו קבע. תורת הענישה אומרת שחזרה בתשובה מבטלת את העונש. שנית, הוא אומר ליונה, שבנוסף לכך הוא אל רחום שמוותר על ענישה, כפי שהוא הקל בענישה בפרשת המרגלים מחמת תכונת הרחמים. (יש לשים לב שבפסוק הסיום מדגיש אלהים ליונה את מידת הרחמים שלו, מבלי להזכיר שאנשי נינוה חזרו בתשובה: "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?!")

יונה מבטל איפוא את ערך התשובה וסבור שהחוטא צריך להיענש על חטאו וחזרה בתשובה אינה צריכה להקל מעונשו. יונה חשש בסירובו הראשון שאנשי נינוה יחזרו בתשובה ואלהים ימחל להם. בנוסף לכך הוא חשב אז על אפשרות גרועה יותר מבחינתו שהם לא יחזרו בתשובה ובכל זאת אלהים לא יעניש אותם בגלל אופיו הרחום.

מדוע הסכים יונה בכל זאת למלא את השליחות כאשר היא הוטלה עליו בשנית? ההסבר המקובל הוא שיונה נוכח לדעת שאינו יכול לברוח מפני האל. לדעתי, ניתן לתת שני הסברים נוספים. ראשית, בפרק הזמן בין שתי השליחויות, ניצל יונה בעצמו ממוות בגלל שאלהים רחום וחנון. יונה לא חזר בתשובה במעי הדגה. הוא רק התפלל לאל שיושיע אותו. כלומר הוא עצמו פנה לרחמי שמים כדי להציל את עצמו. פניה כזאת הראתה לו שהוא בעצם הכיר במידת הרחמים של האל ולכן אינו יכול להתנגד לשליחות לנינוה בשם הביקורת שיש לו על מידת הרחמים של האל.

שנית, הוא נוכח לדעת שיש סיכוי כלשהו שאנשי נינוה יחזרו בתשובה, שכן הוא נתקל במלחים נוכרים שהכירו באלהים לנוכח הצלתם מהסערה. הסיכוי לכך קטן כי מצבם של אנשי נינוה שישמעו את נבואת יונה שונה ממצבם של המלחים באניה. הללו הכירו באלהים והודו לו לאחר שניצלו מהסערה וקיבלו הוכחה לקיומו  - בדומה למתואר בתהלים ק"ז. (יש דמיון בין גורל המלחים באניה לבין גורלו של יונה. המלחים שעבדו עבודה זרה הפכו למאמינים באלהים לאחר שניצלו מהסערה. הם גם זבחו לאל זבח תודה ונדרו נדרים. גם יונה, שניצל מטביעה בים ושרד את הדג שבלע אותו, מבטיח לזבוח לה` זבח תודה ולשלם לו נדרים - "ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה, ישועתה לה`").

לעומת זאת, אנשי ניונה החוטאים לא היו במצוקה, למעט נבואה של אדם זר ותמהוני שנקלע לעירם וניבא על חורבן קטסטרופאלי של העיר.

 גברה אצל יונה ההכרה שיתכן שאנשי נינוה יחזרו בתשובה ואלהים יסלח להם. אפשרות זו פחות חמורה לדעתו מזו שהם לא יחזרו בתשובה ובכל זאת, אלוהים ירחם עליהם. משום כך נאות ככפאו שד לצאת לשליחות לנינוה בפעם השניה שהוטלה עליו השליחות.

אולם יונה לא הפנים לגמרי את הלקח ובסופו של דבר דבק בביקורת שלו על מידת הרחמים של האל. כידוע האל הגדיר את עצמו בנקרת הצור בפני משה כבעל מידת הרחמים מצד אחד אך גם כאל שדבק במידת הדין ופוקד עוון אבות על הבנים (שמות ל"ד, ו – ז). יונה חפץ באל שאינו בעל שתי תכונות סותרות, אלא באל שמאופיין במידת הדין בלבד. אולם אלהים הראה לו אישית שהוא רחום וחנון שכן הוא לא העניש אותו, אף על פי שהוא סירב בתחילה למלא את השליחות. במילוי השליחות בסופו של דבר הראה יונה נכונות לחזור בתשובה. ומשחזר בתשובה ומילא את השליחות – על אף שהוא לא היה שלם אתה – סלח לו אלהים ולא הענישו.