תיכף נבלע בתוך בטנו - יונה ב | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר photosearch ת.פרסום: 29/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ב בספר יונה, המספר את עלילות יונה במעי הדגה, הוא האבא של פינוקיו שבילה בבטן הדג והסבא של דני סנדרסון שהלך עם אמא לים, "פתע פגשו בלווייתן / דני קפץ על לשונו / תיכף נבלע בתוך בטנו".

בכל המקרים החוויה בבטן הדג מפחידה ואינה נעימה, אך גם אינה קטלנית. אין זה סיפור "מלתעות". ההיפך הוא הנכון, הדג הוא סוג של רחם מגונן, טריטוריה העוטפת את המצוי בה מפני הסביבה.

והסביבה, במקרה של יונה, היא לב הים. לשם השליכו אותו, על פי דרישתו, המלחים בספינה לתרשיש, כדי שהים יעמוד מזעפו והספינה שחישבה להישבר תינצל.

אך איזה סיכוי יש לאדם לבד בלב הים? אפס סיכויים. הוא יכול לשרוד שעות ספורות, לכל היותר, עד שיאזלו כוחותיו והוא יטבע.

אלוהים שלח ליונה דג גדול, להצילו. "וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה". אך כמו בחומוס "טעמי" בירושלים, אלוהים זירז את הדג בהוראה: "לבלוע! לא ללעוס!". וכאן הביטוי "לא לבלוע ולא להקיא" מקבל משמעות חדשה. לבלוע – כן. ללעוס – לא. להקיא?

שלושה ימים ושלושה לילות בילה יונה במעי הדגה (דגה היא נקבת הדג? או שזו צורה אחרת למילה דג?). הוא ידע שהדג הציל את חייו, אבל... מה עכשיו? מה הלאה? שם הוא יישאר?

ספר יונה חריג בספרי נביאים אחרונים, נביאי הכתב. זהו סיפור על קורות יונה, ולא חזונו ונבואותיו של יונה. אולם את כשרונו הספרותי של יונה אנו מגלים בפרק ב, ובגדול. יונה נושא תפילה ממעי הדגה, ומסתבר שמדובר במשורר נפלא, שבהחלט ראוי היה לעבור את האודישנים לתהילים.

קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה, וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל, שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי: נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם, וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, יְהוָה אֱלֹהָי. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה זָכָרְתִּי, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ. וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה, יְשׁוּעָתָה לַיהוָה.

יונה משוכנע שתפילתו תיענה. הוא מזכיר לאלוהים איך לרגע לא אבדה אמונתו ברגעים הקשים שעבר. הוא נודר נדר, לזבוח זבח תודה לאחר שינצל. הדבר הבולט ביותר בתפילתו, הוא מה שאין בה. אין בה מילה של חרטה על הבריחה, ובעיקר, אין בה התחייבות לבצע את השליחות. הוא נודר נדר, אך הנדר אינו התחייבות למילוי שליחותו לנינווה.

אבל את אלוהים זה מספק. הוא כנראה מבין שלאחר שחרורו של יונה משביו, הוא לא יחזור על ניסיונו חסר התוחלת לברוח. "וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג, וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה".

****

בשירו "התגלות" מתאר אברהם שלונסקי את התגלות אלוהים לשמואל הנער והכתרתו לנביא. שלונסקי מדמה את שליחותו שלו כמשורר לאומי, לשליחותו של נביא; שליחות שאי אפשר לברוח ממנה, אך במקרה שלו, גם כשליחות שאין הוא רוצה לברוח ממנה. "דבר ה`, כי שומע עבדך". מסיים שמואל / שלונסקי את שירו.

וכך פעמים רבות שב שלונסקי ומדמה עצמו לנביאי ישראל. וגם ליונה הוא משווה את עצמו. אולם ההשוואה ליונה היא של הנגדה. בעוד יונה בורח משליחותו, הוא שש אליה.

מה שמייחד את השליחות הנבואית, הוא שזו שליחות שאין אפשרות לברוח ממנה. בשירו "כך היה כתוב על שער הסידור הישן", השיר הפותח את הפואמה "לֶךְ לְךָ", בו מתאר המשורר את עלייתו ארצה כשלובה במרד במסורת, הוא מציג את הניגוד בין יונה לבינו. השיר נפתח בתיאור סידורו הישן של סבו, ובהמשך הוא מתאר את הנתק, בכך שאין מי שיאמר קדיש על הסב: 
קַדִישׁ מְרַתֵּת עַל שִׂפְתֵּי הָעוֹלָם -
וְאֵין מִי יָגִּידוֹ.
 זו, בעיניי, אחת השורות היפות בשירה העברית, שירה הממחישה את הקרע בין דור החלוצים לבין המסורת. הקדיש הוא כישות עצמאית, קיימת, אך אין מי שיגיד אותו. הקרע הזה הוא חלק מן המעשה הציוני, של עזיבת הגלות והעלייה לא"י. אך את המעשה הזה הוא מכנה, כשם הפואמה – "לֶךְ לְךָ". העלייה לארץ היא היענות לקריאה פנימית עמוקה, כהתגלות האלוהית לאברהם, "לֶךְ לְךָ". בשיר זה חוזר שלונסקי אל יונה הנביא, שניסה לברוח משליחותו, ומציג את עצמו כמי שנהג אחרת. גם הוא ברח. אך בניגוד ליונה, הוא ברח מן הנוחות אל השליחות.
לֹא כְּיוֹנָה בְּשַׁעְתּוֹ 
שֶׁבָּרַח תַּרְשִׁישָׁה מִלִפְנֵי יְהֹוָה -
יָרַדְתִּי בַּסְּפִינָה הָעוֹלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. 
אָנוֹכִי עָלִיתִי לְבַקֵּש תַּחֲנוּנִים: 
- סְלַח, אָב בַּשָמָיִם!

מעניין סוג השיח של שלונסקי עם אלוהים בשיר זה. בראשיתו, הוא מתנתק מן המסורת ומבית אבא: 
וָאֵלֵךְ -
לֹא טַלִּית וּתְפִילִּין
לֹא אָב בַשָּמָיִם 
לֹא תְפִילַת הַדֶּרֶך בְּפִי אַבָּא אִמָא.
 "לֹא אָב בַשָּמָיִם" – אין לו אלוהים. והנה, בבית שלאחריו, פונה הכותב לאביו שבשמים, "סְלַח, אָב בַּשָמָיִם!" כאן האל קיים, ובניגוד ליונה שברח ממנו, הוא עלה, או בתיאור היפהפה "יָרַדְתִּי בַּסְּפִינָה הָעוֹלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", "לְבַקֵּש תַּחֲנוּנִים". איך ניתן להסביר את הסתירה? כנראה שבעת הבריחה מהבית לא היה לו אב בשמים, אך לאחר שעלה לא"י הוא שב אליו.

בפואמה זו הוא משווה עצמו שלונסקי לאברהם – שכמותו נענה לקריאת "לֶךְ לְךָ", ליונה – שבניגוד אליו לא ברח מהשליחות, ובהמשך הפואמה גם ללויים שיצרו את המזמורים המתאימים לתקופתם.

שלונסקי שהתייצב לבשורה באמירת "הנני", ששש אלי בשורה, עלה לארץ ישראל.
 יונה, שברח משליחותו, מהבשורה, הוקא אל חוף ארץ ישראל.