הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ - יונה ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור ועיבוד תמונה: יונה ארזי ת.פרסום: 02/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ג תיאר את ההישג הגדול ביותר שהשיג נביא מנביאי ישראל – יונה עבר ברחבי העיר נינווה, הוכיח את תושביה, הטיף להם מוסר ואיים עליהם שכתוצאה מהתנהגותם, עירם עומדת להיהפך. הצלחתו הייתה חסרת תקדים, מעל המשוער – עיר שלמה, על רבבות תושביה, חזרה בתשובה, במובן האמתי של המושג, כלומר שינתה את התנהגותה ואת אורחות חייה ואימצה את דרך הישר. מה עוד יכול נביא לבקש? ואכן, הייתה כאן תוצאה נהדרת – אלוהים ביטל את הגזירה.

יונה אמור היה לחזור הביתה מסופק מהישגו הגדול, ולהעביר לעמו את הבשורה הגדולה – תשובה מעבירה את רוע הגזירה. כך כאשר מדובר בעמים זרים, לא כל שכן בעמו של ה`.

ומשום מה, תגובתו מוזרה, אם לא לומר הזויה. הוא נכנס לדיכאון קיומי, עד כדי משאלת מוות, כתוצאה מהצלחת שליחותו. כאילו, מבחנה של שליחותו אינה היכולת לחולל תשובה, אלא להמיט עונש מוות חסר אבחנה על 120,000 איש, רבים מהם בלתי מעורבים, "אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ". לא יאומן. יתר על כן, בפרק ד נותן יונה פשר להתנהגותו המוזרה בפרק א, ניסיונו לברוח משליחותו. הוא ניסה לברוח, כי הכיר את רחמנותו של אלוהים (כנראה הוא ברח גם משיעורי תנ"ך), וידע שנבואתו לא תתקיים.

מה מניע את יונה? מה עומד מאחורי עמדתו?

אפשר לתת לכך שני הסברים, ששניהם מעמידים את יונה באור שלילי. האחד הוא קנאות וקיצוניות, גישה של ייקוב הדין את ההר והתנגדות עקרונית לחסד, לחנינה, להכרה ביכולת התיקון והתשובה של אדם וחברה.

ההסבר השני הוא שיונה מונע משיקולי נראות אגואיסטית. איך הוא יראה, אם נבואתו לא התקיימה. הוא עלול לצאת קצת טמבל. טוב, אז שיהרגו 120,000 איש ובהם ילדים רבים.

ההסבר השני, הוא ההסבר של נתן יונתן להתנהגותו של יונה, בשירו "מעשה יונה".

כָּל הַלַּיְלָה שָׁכַב יוֹנָה עַל הַחוֹל.
יָפוֹ הָיְתָה יְשֵׁנָה כְּשֶׁפָּנָה לַחוֹף.
קַו הָרָקִיעַ נָגַע בְּקִמְרוֹן הַיָּם הַתִּיכוֹן.
סְפִינָה לַתַּרְשִׁישׁ – שֶׁתִּהְיֶה לַתַּרְשִׁישׁ
לֹא הָיְתָה לוֹ שָׁהוּת לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹ
לֶאֱגֹר קְצַת זָהָב, קְצַת חֲלוֹמוֹת
כְּשֶׁהֵעִירוּ אוֹתוֹ מַלָּחָיו הָיָה מְאֻחָר.
לֹא זָכָה לְקַבֵּל מֵאֲבוֹתָיו בְּרָכָה
לֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת. הַיָּם אָסַף אוֹתוֹ
כַּזַּכוּר, בִּשְׁתִיקָה. אַצּוֹת עֲטָפוּהוּ,
כָּל מִשְׁבָּרָיו וְגַלָּיו עָלָיו עָבָרוּ,
שׁוּב נִתְּנָה לוֹ אַרְכָּה לְקַלֵּל עִיר
לִשְׁאֹל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, לְהָבִין
שֶׁהַכֹּל הוּא קִיקָיוֹן אֶחָד גָּדוֹל
שֶׁבִּן לַיְלָה עָלָה וְעִם בֹּקֶר חָלַף
שֶׁאֱלֹהָיו גָּדוֹל עָלָיו
וְנִינְוֵה תִּשָּׁאֵר עַל תִּלָּהּ
וּלְעוֹלָם יִשָּׁאֵר לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה
 מַעֲשֵׂה יוֹנָה.

זה גם הסברו של יורם טהרלב, שכך סיים את שירו "קום לך אל נינווה":

הלך אז יונה אל נינווה והודיע: 
העיר תחרב! אבל זה לא השפיע 
ואז הוא אמר: די, אינני נביא, 
 זה לא בשבילי, לא, זה לא בשבילי!

אני אוהב את האירוניה הדקה של טהרלב. הרי הוא יודע שדברי יונה אל נינווה השפיעו גם השפיעו. אולם יונה עיוור לכך, ומתפטר, כי זה לא בשבילו לנבא נבואות שלא תתקיימנה.

****

ספר יונה נמצא ראוי להפטרה בתפילת מנחה של יום הכיפורים, כיוון שהוא מראה את יכולת התשובה והתיקון. הוא נמצא ראוי, כי הוא רואה את ערך הסליחה, את היכולת למחול ולסלוח.

בפרק ד אלוהים עורך ניסוי על יונה, כדי להמחיש לו מהי תפיסת אחריות מוסרית. הוא מנפק לו קיקיון שייתן לו מעט צל, ולמחרת מייבש אותו ומפקיר את יונה לשמש הקופחת. יונה מתעלף ומבקש את נפשו למות.

ואז משמיע אלוהים באוזניו את הלקח, שבזכותו ראוי הספר שבעתיים ליום הכיפורים. "וַיֹּאמֶר יְהוָה: אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ, וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?!"

אחריות אמתית אינה להיכנס באמ-אמא שלהם, אלא דווקא לדעת לחמול ולסלוח.

****

מסר נוסף של ספר יונה, שעשאו ראוי ליום הכיפורים, הוא האוניברסליות שלו. האוניברסליות באה לידי ביטוי בשלושה אופנים: א. בעצם השליחות של נביא ישראלי לארץ רחוקה, להתריע בפני תושביה על התנהגותם הבלתי מוסרית. מה אכפת לנו? אכפת לנו. ב. ביכולת התשובה של עם זר. ג. בחסד ובאכפתיות לחיי אדם באשר הוא אדם, כפי שבא לידי ביטוי בדברי אלוהים ליונה.

ערב יום הכיפורים, התכנסו מאות מתושבי הגולן לעצרת הזדהות עם סבלו של העם הסורי. הרב תמיר גרנות שנשא דברים באירוע, הזכיר שבעיצומו של היום הקדוש בשנה אנו קוראים ספר של חמלה על עם אחר. בהמשך אותו עם יהיה למעצמת על עוינת ומחריבה. ואף על פי כן, אלוהים חס על נינווה ועל 120,000 תושביה.

בשבוע שעבר, כתב יוסי אחימאיר פוסט בפייסבוק, שבו הציע להעניק תושבות קבע לחלק מן הפליטים הזרים שבארץ. הוא הופצץ בתגובות גזעניות, איומות ונוראיות. בין השאר קראתי שם דברים, שכאילו תורגמו מגרמנית, על כך שהם "משריצים כמו עכברושים". איום ונורא.

מן הראוי להרביץ יותר ויותר מספר יונה.

****

"מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", נאמר במגילת העצמאות.

מסריו של ספר יונה הם מאותם יסודות עליהם חשבו קברניטי המדינה, ובראשם דוד בן גוריון.

בנאומו ההיסטורי "ייחוד וייעוד", שנשא בן גוריון באפריל 1950 בפני הפיקוד העליון של צה"ל, עיצב בן גוריון את דרכו של צבא ההגנה לישראל. עד היום נלמד נאומו של בן גוריון בקורסים הפיקודיים של צה"ל.

כאשר דיבר ב"ג על ערכי צה"ל, הוא התייחס ישירות לספר יונה, ולמסרים האוניברסליים שלו. "אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח הייתה קשורה באמונות בִּיקָר האדם. האדם, לפי אמונתו של העם היהודי, נברא בצלם אלוהים. לא ייתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה; מושג אלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהודי היו יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי זכויות והם מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצֶלֶם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו התורה על כלל אחד גדול: `וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כּמָוֹךָ`. אהבת הרֵעַ אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניברסלית כל אנושית... ספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון שרחמי ה` נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלוהיו למה חנן העיר נינווה, אמר לו אלוהים: `אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ, וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?!`"

****

מי שמלמדת סניגוריה על יונה, היא המשוררת זלדה. היא מתמקדת בכך שחרה היטב ליונה על הקיקיון. אם על הקיקיון הוא חס, כנראה שהוא ניחן ביכולת חסד ורחמים ייחודית. מי שחס על הקיקיון, הוא אדם בודד, שהקיקיון הוא קרש ההצלה שלו – לא מפני השמש, אלא מפני בדידותו.

כך מסתיים שירה של זלדה "כי האור שעשועיי":
תְּמֵהָה אֲנִי כִּי שְׁנֵי אַנְשֵׁי הַחֲלָלִית
לֹא רָאוּ עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הַזְּגוּגִי 
שֶׁל הַלְּבָנָה
אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַנָבִיא יוֹנָה,
כִּי רַק לֵב שֶׁנָּטַשׁ אֶת הָעוֹלָם
שָׂמֵחַ כָּךְ לִידִידוּת הַקִּיקָיוֹן
רַק לֵב שָׁרוּי בִּישִׁימוֹן
מְאֻשָּׁר בְּאֹרַח כָּזֶה
בַּחִבָּה הָאִלֶמֶת שֶׁל עָלִים
וּמְבַקֵּשׁ לָמוּת
כַּאֲשֶׁר מֵתִים צְמָחִים,
 אֲשֶׁר לֹא זָרַע.

יוֹנָה הַנָּבִיא שֶׁדַּרְכּוֹ אֶל אֱלֹהִים
מְלֵאָה בְּרִיחוֹת
בְּתוֹךְ מַיִם זוֹעֲמִים
יְבַקֵּשׁ עָלֶיךָ רַחֲמִים
וְעָלַי
 וְעַל כָּל הַטּוֹבְעִים.