בין חזון אחרית הימים של מיכה לחזונו של ג'ון לנון - מיכה ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 08/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ד נפתח בחזון אחרית הימים של מיכה, שהוא כמעט זהה לחזון אחרית הימים של ישעיהו: 

 וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה - מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד.

יש בנבואה זו מספר מסרים: א. מעמדה הבינלאומי של ישראל ובירתה ירושלים יהיה של המקום אליו נשואות עיני כל אומות העולם. ב. המקום המרכזי של ישראל וירושלים ינבעו מן המסר הרוחני שייצא ממנה. ג. המעמד של ההנהגה הישראלית יהיה של השופטת בין העמים ומשכינה שלום ביניהם. ד. כתוצאה מכך שכל העמים ישאבו מוסר מירושלים וירושלים תיישב את המלחמות והסכסוכים בין העמים, יחול שלום עולמי בעולם, שיאפשר פירוק מוחלט של הנשק, והתמקדות היכולות האנושיות בפיתוח הכלכלה, כך שכל אדם בעולם יזכה לרווחה בנחלתו, תחת גפנו ותאנתו. וְאֵין מַחֲרִיד – הדבר ישים קץ לחרדה בעולם.

****

האם החזון הזה הוא חזון קוסמופוליטי? אם כל העמים ילמדו מוסר ממקור אחד, ובכל העולם ישררו שלום ושפע - האם יתקיימו עמים, או שכל העמים ימחקו והאנושות כולה תהיה עם אחד?

האם חזון אחרית הימים של מיכה דומה לחזון אחרית הימים של ג`ון לנון, בשירו "Imagine" "דמיינו"?

דמיינו שאין גן עדן
זה קל אם תנסו.
אין גיהינום מתחת
ומעלינו רק רקיע.
דמיינו את כל האנשים
חיים את העכשיו.
דמיינו שאין מדינות.
זה לא כל כך קשה
אין דבר מה למות או להרוג עבורו.
ואין גם דת.
דמיינו את כל האנשים
חיים את חייהם בשלום.
תאמרו שאני חולם חלומות
אבל אני לא היחיד.
יום אחד תצטרפו אלינו
 והעולם יחיה אחד.

אם מקור המוסר הוא אחד, אם העולם הוא עולם של שלום ושל ביטול הנשק, הרי זה אותו חזון.

כדי שלא נתבלבל, מוסיף מיכה עוד פסוק חשוב אחד לנבואתו: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד".

הפסוק הזה הוא פסוק בעייתי. הרי האמונה היהודית היא אמונת הייחוד – האמונה באל אחד. האם לכל עם יש האלוהים שלו, וגם לנו האלוהים שלנו? הרי זו כפירה בעיקר.

כנראה, שהמושג אלוהים בהקשר הזה, מדבר על תרבות לאומית. חזון אחרית הימים המדבר על שלום עולמי ועל מקור מוסרי אחד שאליו תינשאנה העיניים, לא נועד למחוק לאומים ותרבויות, לא נועד לגרום מציאות שבה "העולם יהיה אחד". העובדה שכל העמים ישאו עיניהם לירושלים וילמדו מעם ישראל את אורחותיו, אין פירושה שהם יתבוללו בעם ישראל. הכוונה היא שהם יקבלו השראה מוסרית מעם ישראל, אך כל עם ישמור על תרבותו. עולם שהתרבות בו אחידה, יהיה עולם נורא, כמו חברה של אנשים אחידים, מחוקי פנים, נעדרי תכונות. עולם ללא לאומים הוא סיוט למין האנושי.

הברירה אינה בין עמים הנלחמים ביניהם לבין הפיכת העמים לעם אחד. מיכה מציב אופק של קיום הלאומים זה לצד זה כשהם חיים ביניהם בשלום קוסמי, נצחי.

****

היופי בחזון אחרית הימים, הוא היותו חזון המציב רף גבוה של שאיפות, המציב כוכב צפון של מופת שיש ללכת לאורו ולהאמין שהוא יתכן.

האיום בחזון אחרית הימים, הוא בתסכול שבאי השגתו ובייאוש מהשגתו. סוג של ייאוש כזה, הוא גם השלמה עם הווה מאוס, בלי לנסות להביא בעצמנו את הגאולה, ולצפות בפאסיביות לגאולה נסית כשיבוא משיח צדקנו. התפיסה הזאת, היא מהות הגלותיות. הציונות מרדה בתפיסה הזאת. המסר המרכזי של הציונות הוא אקטיביזם לאומי – אנו לוקחים את גורלנו בידינו, ומתחילים לקרב את הגאולה ולהביאה בכוחות עצמנו.

איננו מחכים לאחרית הימים, כי ההמתנה הזאת תביא לקצו של העם היהודי.

מחזור "שירי עיר היונה" של אלתרמן, הוא האפוס הגדול של דור התקומה היהודית. אלתרמן פתח את המחזור בהגדרת "העת" שאותו מתאר האפוס. והוא מתחיל בהבהרה שאין זו עת אחרית הימים. אלתרמן מבהיר שלא חיכינו לאחרית הימים. ולכן, הקמת המדינה לא נעשתה בעידן של "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים" וגם לא של "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד". לא נחכה לאחרית הימים כדי להביא את הגאולה לעמנו, לא נרתע ממלחמה, לא נרתע מחרדות, ולא נתנה את גאולתנו בשפע ובחיים בנחת תחת תאנתנו וגפננו.

בשיר הפותח, מבהיר לנו אלתרמן שהגיבורה הגדולה של השיר היא "העת" – לא אחרית הימים, לא קץ ההיסטוריה. העם היהודי חזר להיסטוריה, שהינה רחוקה עד מאוד מחזון אחרית הימים, ובתוכה ומתוכה הוא ייגאל ויצבור כוח שיאפשר לו ללכת לאור חזונם של נביאי ישראל.

כָּאן נֶאֶסְפוֹ דִבְרֵי שִׁיר
שֶׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ
שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר
 וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ.

וְהָעֵת מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב,
רַבָּה וְעִקְּשָׁה לִכְתָב.
לֹא בָהּ תַּחַת גֶּפֶן הַחַי יֵשֵׁב
 וְלּא בָהּ תַּחַת אֵבֵן הַמֵּת יִשַּׁכב.

וְצִדְקָהּ עִם חֵטְאָהּ, בְּאֵין 
מַסְוֶה עֲלֵיהֶם וַאֲפֵר,
יוֹמָם חֲשׂוּפִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ יָהֵל
 וְלַיְלָה לְאוֹר הַנֵּר.

"העת" בה עוסק אלתרמן, ימי התקומה הלאומית של העם היהודי, אינו באחרית הימים. העת הזאת - לֹא בָהּ תַּחַת גֶּפֶן הַחַי יֵשֵׁב. זו עת שהינה "כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב"; "כמו עיר שבה כל דין עשוי בראש חוצות". זו עת קשה.

אך זו עת הגאולה. כי אם נחכה לאחרית הימים, לא נגאל לעולם. ואנו מוכנים לשלם את מחיר הגאולה שאנו גואלים את עצמנו בתוך ההיסטוריה, בתוך המלחמה, על אפו וחמתו של האויב המנסה למנוע בכוח את גאולתנו. אז – ועתה.