מַה טּוֹב - מיכה ו' | מני גל

מאת: מני גל, התמונה 123RF ת.פרסום: 10/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אם ישנם פסוקים, המבליטים את מיכה מבין חמישה עשר הנביאים, הרי הם פסוקים אלה:

ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה?

ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי, פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי, חַטַּאת נַפְשִׁי?

ח הִגִּיד לְךָ, אָדָם, מַה טּוֹב, וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

אם ננסה לתמצת את המסר של דברי מיכה אלה, נאמר כך: אלוהים אינו דורש ממאמיניו את הילולת הזבחים והקרבנות, כי אם את התנהגותם המוסרית.

פשוט ומתומצת ככל שזה יהיה, כדאי לחרוש עוד מעט בשלושה פסוקים אלה.

מיכה אינו נותן לשומעיו הזדמנות להציג שאלות. הוא שואל במקומם, ועונה במקומם. זה סגנונם של ספרי הנביאים. התנ"ך שימר מעט מאד מהדיאלוג, שבוודאי התפתח בין הנביאים לקהל שלהם. אם כן, מיכה שואל במקום העם ועונה במקום האלוהים. וכך הוא אומר, במילים שלנו: אם תשאלו את האל מה הוא מצפה מכם, מאמיניו, לעשות, אין מדובר בקרבנות ובמנחות, תהיינה מפוארות וראוותניות ככל שתהיינה, ווודאי שאין האל מצפה מבני עמו, שיקריבו לו את בכוריהם.

האמנם כך? האמנם אין הקרבנות והמנחות מוצגות לעם כמצוות חשובות? לא כך סבורים אלה שכתבו את ספר ויקרא, אשר בו פירטו את רשימת הקרבנות השונים הנדרשים בכל מצב ומועד. מי שרואה את חמשת חומשי התורה כמכלול אחד מחייב וקדוש, לא יכול להתעלם מהדגש הרב המושם בתורה על עבודת המשכן, ועל חלקם של בני העם בעבודה זו.

האם כבר בימי מיכה החלה להתגבש התפיסה המתנגדת לעבודת הקרבנות, תפיסה אותה הובילו הנביאים מול הכוהנים? נזכיר כמה דברי נביאים, שכבר הכרנו:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה` בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה`? הִנֵּה שְׁמֹעַ - מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים (שמואל א` ט"ו)

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת (הושע ו`)

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה`. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי?... רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ! לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה! (ישעיהו א`)

זהו, אם כן, אחד ממאפייניה של הנבואה, לעומת הכהונה – לתבוע מן העם לשמוע בקול ה`, להקשיב לו, לעשות חסד, לדעת את האל, להיות נקיים מחטא, להימנע מעשיית רע, ללמוד את דבר ה`, לטפח משפט צדק ולסייע לחלשים שבחברה.

האם היה זה מאבק מעמדי של פשוטי העם נגד מעמד הכהונה, שהתפרנס מפולחן הקרבנות והמנחות? יתכן שגם זה היה חלק מהעניין.

את הפסוק השלישי נפרק בזהירות ונבחן את המסרים הרבים המופיעים בו:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב

הביטוי `מה טוב` הוא תמצית הניסוח של האקסיומות המוסריות. יש דבר כזה `טוב`, ואלוהים, באמצעות נביאיו, מפרט לבני העם מהו אותו טוב, אותה התנהגות מוסרית שתוקפה מוחלט. משמעותם של מילים אלה היא, בפשטות: האל הגיד לך, אתה האדם, מהו אותו טוב. זו, כמובן, תפיסה אתית המבוססת על אמונה דתית. הטוב הוא מוחלט, ואין האדם יכול לקבוע לו חוקי מוסר אחרים.

וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

אותה התנהגות מוסרית אינה רק אידיליה, שכדאי לשאוף אליה. זו תביעה שהאל תובע מן האדם.

כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט

עשיית משפט היא כותרת תמציתית לפתרון בעיות שבין אדם לחברו באמצעות חוקי החברה, ואצל המאמינים – אלה החוקים שאלוהים הנחיל לנו באמצעות התורה. עשיית משפט מאוימת תמיד על ידי תפיסות המייחסות לאנשים שונים בחברה עליונות מעל חוקים אלה, כמו גם על ידי ניסיונות להתעלם מהחוקים בסיוע שוחד, שקר והסתרת פשעים.

וְאַהֲבַת חֶסֶד

החסד הוא מה שמעבר לחוקים. האדם נתבע על ידי אלוהיו להפעיל מצפון פנימי, ולא להסתפק בהתנהלות `לפי הספר`. החמלה כלפי הזולת אמורה להכתיב את מעשינו לא פחות מאשר ספרי החוק, שאינם יכולים לתת מענה לכל בעיה אנושית.

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ

הייתי רוצה לפרש ארבע מילים אלה בדרך הבאה: היה צנוע, אל תראה עצמך כמרכז העולם, והתנהל כל העת מתוך תחושה אינטימית שאלוהים עמך.

וכעת, לאחר שמצאנו כל כך הרבה בפסוק הזה, נשוב אחורה לשני הפסוקים שקדמו לו, ונאמר: עבודת האל באמצעות פולחן הקרבנות והמנחות אינה יכולה לשמש תחליף לתביעות המוסריות שתובע האל ממאמיניו. לא זאת בלבד, אלא שיש בה, בהקרבת הקרבנות סכנות של שכחת העיקר המוסרי ושל ראווה, המנוגדת ניגוד מוחלט לתביעת `הצנע לכת`.

הניתן לקיים תרבות של הקרבת קרבנות ומנחות מתוך תחושה של צניעות? זו שאלה מעניינת, ונראה שהתשובה היא חיובית. בתרבויות מזרח אסיה נפוץ מאד מנהג הקרבת המנחות הצמחיות ליד הבית, או של ציור מנדלות על הקרקע, כאלה הנמחקות מאליהן במהלך היום, ואולי טוב יהיה ללמוד במקרה זה ממנהגיהם של גויים.