אז אולי בעצם יונה צדק? - נחום א | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה fotosearch ת.פרסום: 12/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בספר שמות הוצגו מידות הקב"ה: "ה` ה`, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה - פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

אז מיהו ה`? "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה?" או שמא: "נַקֵּה לֹא יְנַקֶּה - פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

יונה מכיר רק את צד החסד והרחמים: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה". יונה אינו רואה זאת בעין טובה. כאשר נשלח להזהיר את אשור מפני חורבנם, בשל חטאיהם, הוא מנסה להתחמק משליחותו, ובתום השליחות הוא מסביר לאלוהים את סיבת בריחתו, "כִּי יָדַעְתִּי...", כלומר לכאורה הוא נשלח למשימת סרק.

יונה התקומם על סלחנותו ורחמנותו של אלוהים, הוא רואה זאת כטעות. אולי הוא אינו מתרשם במיוחד מחזרת תושבי נינווה בתשובה? אולי הוא מיטיב לזהות בעיניים נבואיות, שמנינווה הזאת עוד תבוא צרה גדולה, ואת הרכבת הזאת מוטב להרוג כשהיא עוד קומקום?

אולם הספר מסתיים באמירה הניצחת של האלוהים ליונה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?"

כך מסתיים ספר יונה, ודברי האלוהים הם השורה התחתונה והלקח שלו: מתן ההזדמנות לחוטא לחזור בתשובה, אמון בתשובתו של החוטא, לא "יקוב הדין את ההר" אלא העדפת החסד והרחמים.

****

חלפו 200 שנה, וקם נביא ה`, נחום האלקושי, ונושא נבואת חורבן על נינווה. הפעם הוא אינו מתרה, הוא פשוט מתאר באופן ציורי, וביותר מקורטוב שמחה לאיד, את נפילתה. אלוהים שלו, אינו האלוהים של יונה. אולי הוא האלוהים שיונה ציפה שיהיה.

נבואתו נפתחת בהפצצה כבדה: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה, נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה, נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו". איזו פתיחה! לא רחום ולא חנון, לא ארך אפים ולא רב חסד, לא נוצר חסד, רק נוקם ובעל חימה.

ובפסוק הבא: "יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה". אם כן, אלוהים הוא כן ארך אפים. אך מיד – נקה לא ינקה. ארך האפיים ממש חורג מהשורה של דברי הפתיחה של נחום. ומכאן, שאולי כוונתו היא, שבכך שהאלוהים נוקם ואינו מרחם, דווקא בכך הוא ארך אפיים – ארך אפיים כלפי עמו, כאשר הוא נוקם באויביו.

****

ספר נחום, על שלושת פרקיו, הוא חזון חורבנה של נינווה. "מַשָּׂא נִינְוֵה, סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי".

אם 200 שנה אחרי שאלוהים חס על נינווה הוא מחליט להחריב אותה, אולי בעצם יונה צדק? אולי באמת, תשובתם לא הייתה תשובה אמתית, וההזדמנות שניתנה להם הייתה עתירת סכנות – השארת נחש בבית, בתקווה ש"יהיה בסדר"?

מה עמדת היהדות בנושא? מה דעתם של חז"ל?

על דעתם של חז"ל אנו למדים מכך שהם בחרו להכליל בתנ"ך את ספר יונה, עם המסר שלו – דברי האלוהים שבסופו, גם אחרי שאשור החריבו את ישראל. אנו למדים על דעת חז"ל מהפיכת ספר יונה להפטרה בתפילת מנחה ביום הכיפורים.

ישראל חרבה, יהודה חרבה, בית שני חרב – וחז"ל אינם מוכנים להתייאש מן החסד, מן התשובה, ממתן ההזדמנות. גם אחרי כל האסונות והחורבנות, כאשר חז"ל מנסים לעצב את החזון היהודי לדורות, הם אינם רוצים עולם שכולו "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם", אינם מוכנים לוותר על עולם של "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", לא רק כלפי עם ישראל, אלא גם כלפי הגויים.

המסר של חז"ל, בהכללת ספר יונה בתנ"ך ובהפיכתו להפטרה ביום הכיפורים, היא שגם אם בראיה היסטורית כוללת, כעבור 200 שנה אשור שבה לחטוא ולהזיק – עדין צדק אלוהים כשחס עליה, והאמין לרצינות כוונות התשובה שלה. זו לא הייתה רק "אמת לשעתה", אלא זו האמת. התשובה היא האמת, החסד הוא האמת – גם אם בחכמה בדיעבד הדברים התהפכו.

המסר אלינו, הוא שאמון הוא מידה ראויה, למרות שיש המועלים באמון, כי עולם ללא אמון, עולם ללא סליחה, עולם ללא מתן הזדמנויות, יהיה עולם אפל.