ההבטחה הגדולה של החיים היא המוות - נחום ג'|דודו פלמה

מאת: כתיבה דודו פלמה וחנוך לוין, הציור: מיכאל וולגמוט, מחול המוות,  1434 ת.פרסום: 16/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

א הוֹי עִיר דָּמִים; כֻּלָּהּ כַּחַשׁ פֶּרֶק מְלֵאָה לֹא יָמִישׁ טָרֶף. ב קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן; וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה. ג פָּרָשׁ מַעֲלֶה וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר; וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה יכשלו (וְכָשְׁלוּ) בִּגְוִיָּתָם.

****

בפרק הזה נחום מגלה לנו שההבטחה הגדולה של החיים היא המוות. והוא קורא דרור לדמויי המוות השופעים ממנו. כל הפרק כולו מלא תאורי קרב ומוות, בתמונה, בקול, ובהרבה. פרש מעלה חרב ולהב חרב וברק חנית ורב חלל וכובד פגר. ההכברה עושה את העבודה ממש כמו במחזה של חנוך לוין. או במחזה כלאדם. נוכחות האדם מתקיימת באינותו. המוות כאן מולך. 

****

במחזהו "הילד חולם" מגלה לנו חנוך לוין את היחס בין האושר לכאב לסבל ולמוות בחיי האדם. 

ההורים מתארים את האושר. האב והאם גוהרים על מיטת הילד הישן.

האב: עם הירדמו הופך הילד לאהוב עלינו לאין-קץ
שקט, פיו פעור בחוסר-ישע,
מזכיר לנו: כך ייראה
אם ימות.
רגע קודם עוד כעסנו
על המולתו ופטפוטיו,
רגע אחר-כך כמעט בוכים
מגעגועים לרעש המתוק
מפי הילד הנושם קצובות,
שקוע בשלו.
האם: שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר,
כי טוב יותר כבר לא יהיה;
שנהפוך שלושתנו לטבע דומם:
"הורים מסתכלים על ילד חולם".

וזהו. תם פרק האושר. ואז, במהירות מסחררת, מתחילים הסבל, הכאב, הייסורים והמוות למלא את החלל עד לסופו של המחזה. 
 כי חנוך לוין יודע היטב, מה שידע כבר נחום הרבה לפניו, שלמוות יש בחיי האדם רייטינג הרבה יותר גבוה מלחיים...

ילד מת חוזה: ראיתי מלאך, הוא שט בשמש`
צלל לאט כמו בים
של דבש, וירד ולחש לי:
"היי שׂיות קטנים, צווחנים שקטים,
הוי מתים רכים קצרי-רוח שלי,
נפלה טעות קטנה בספירה.
עכשיו זה סופי: עוד ילד אחד".
[שתיקה של אי-אמון]
כך הוא אמר לי: "נוחו עוד
זמן מועט, עוד ילד אחד בלבד".
 ילדים מתים [אחד מהם מנסה להתעודד, מתחיל לפזם חרש, האחרים מצטרפים אליו בזה אחר זה]
הנה באים ימי הקיץ המתוק,
שטופי שמחה אנחנו מחכים,
היום ארוך, הלילה עוד רחוק,
אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג:
היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?
 [ובעוד השירה נמשכת ברקע, ילד שהתפורר לעפר, השרוע במרחק-מה מן הערימה, כמו גבשושית באדמה, פונה אליהם כמי שהטרידוהו משנתו]
ילד שהתפורר לעפר: ואתם שם, טירונים קטנים
של מוות, הירגעו.
הילד: לעולם לא אחדל לרצות לחיות...
ילד שהתפורר לעפר: אתה תחדל, הירגע.
הילד: עם הולדתי הבטיחה לי אמי
הבטחה גדולה של חיים...
לעולם לא אפסיק להתגעגע...
ילד שהתפורר לעפר: כן, הגעגועים עוד מיתמרים
כמו הבל חם מן הבשר;
אבל כמה זמן עוד
יישאר לך בשר?

הבט בי: תלולית מחוקה בחול
עוד מרמזת שהייתי. וגם זה יעבור.
איך התפורר הכל להיינו-הך אחד גדול.
הילד [בוכה]: לא, לא אוותר!
ילד שהתפורר לעפר: והרי זה מה שנהגת להגיד
כשהשכיבו אותך לישון, זוכר?
מיררת בבכי. ליבך הלם בכוח
מתאוות חיים ומשחקים:
כל-כך חבל היה לך
על מחמדי העולם אשר אתה
משאיר מאחוריך עד הבוקר.

אמרת "לא, לא אירדם!"
אבל ב"לא" השני נעצמו עפעפיך,
מין כוח אדיר, משקלו כעופרת,
משך אותך למטה, וכבר אתה
שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם
בחשיבה, ואתה עימו.
הירגע.
[שירת הילדים גוועת לאיטה. דיבורו של הילד נעשה כבד]
הילד: לא... לא...
ילד שהתפורר לעפר: הירגע.

[סוף]

הילד חולם. מחזה. חנוך לוין
---------------------------------