רגע לפני המעורר- נביא המתלונן אל אלוהיו על העולם שברא -חבקוק א' |דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור - דודו פלמה ת.פרסום: 17/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 עַד אָנָה יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע: אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ. 

****

סוף סוף, נביא שמביט למעלה וזועק בכל כוחו את תלונת האדם על העולם הנורא שנקלע אליו בטעות והוא מלא בכוונות טובות. למה תראני אוון ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי. הוא מקשה, למה זה כי רשע יכתיר צדיק. 

הו אלוהים כמה צריך היה לחכות עד שיקום נביא שכך יתריס כלפי שמיא את תוכחת האדם ומבוכתו הכואבת אל מול הקיום האנושי הקשה. למה תביט בוגדים תחריש, בבלע רשע צדיק ממנו. ואלוהים שמאז עמד מולו אברהם והתריס האלוהי כל הארץ לא יעשה משפט והאף תספה צדיק עם רשע, לא עמד מולו אדם כחבקוק וקרא אליו למלא את תפקידו האלוהי. לעשות סדר טוב בעולם. לברוא עולם של צדיק וטוב לו. וחבקוק זועק לאלוהיו ואין שומע ואין מושיע.

השלב הבא אחרי חבקוק יהיה כבר שלב המעורר של ברנר. אדם המפנה את תלונותיו ומבוכותיו מהאל אל עצמו. 

כי כה יאמר המעורר:
ראה, בן הגלות.  הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.
 כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה –
 כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטאות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות-האומה, התרוקנות-תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עומק-היסורים של גסיסת-ענק...
 כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למולך, הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניוּת והגסוּת והזדון שופכים את ממשלתם על כל "והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה"...
 כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי-תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים – ולא ימצאו...
כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה.
 ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!
כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.
 כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי? 
 לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.
 וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!...
יוסף חיים ברנר, "היהודי", תרס"ו (דצמבר 19055); הרשימה נדפסה שנית ב"המעורר", חוברת ו`, יוני 1906