כי מת בי יחידך הבן אשר אהבת - צפניה ג' |דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור - דודו פלמה ת.פרסום: 24/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

א הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה.  ב לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר; בַּיהוָה לֹא בָטָחָה, אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה.

*****

מעניין להמריא מצפניה שמנסה לברר מה תהיה הגולה ואיך תסתיים, ולקפוץ קפיצת דרך אל השיבה הביתה. אל שירי עיר היונה של נתן אלתרמן והמסכת שכתב יריב בן אהרון.

המסכת שכתב יריב מרחיבה את יריעת ספר שיריו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה", והיא למעשה מצבה שהציב למפעל המסכתות הספרותי הגדול, שחצב כדי למגן את התרבות העברית מפני חידלונה.

ערכתי ביחד עם יריב ועלי אלון מעין שמר שלוש מסכתות אחרות. ויריב היה לי לאורך שנים הרבה חבר מורה דרך ובר פלוגתא, שהיה גם כיף גדול לריב איתו. אני מתגעגע אליו מעת לעת. לחיוך הרך שלו והחיבוק לאין קץ. 

וכך כותב יריב במבוא למסכת: 
 "שירי עיר היונה" הם רצף של שירי-עלילה. המשורר כותב את אֶפֹוס הקוממיות של היהודים בארצם. אין זה ספר על היסטוריה. שירתו של נתן אלתרמן נוגעת כאן בנשמת ההיסטוריה וברוחם של האנשים המחוללים אותה ונִישֹאים על כתפיה.

מאז הופעת התנ"ך לא ידעה העברית שירה אֶפִית מעין זו. איך מעז נתן אלתרמן לעשות את קפיצת הדרך הזאת? מי מקוראיו המחכים משנת 1944 (שירי מּכֹות מצרים), להופעת ספרו זה (1957), ערוך לקבל יצירה שכזאת אחרי ציפיה של שנים?
 העלילה ההיסטורית הניבטת אלינו ממחזור שירי עיר היונה, נפתחת אחרי תום מלחמת העולם השניה (מאי 1945) ומסתיימת ב-1957 עם גל נוסף של עליית המונים שמגיעה עד שנה זו לכתשע מאות אלף נפש.

"שיר פותח" ו"דו שיח" פותחים את הדלת למחזור השירים כולו. השער הראשון של הספר מוקדש ל"העפלה", ל"בריחה", למאבק נגד השלטון הזר, ולעימות הפנימי בישוב היהודי על דרכי בניין הכוח והפעלתו. לשנתיים וחצי האלו שקדמו למלחמת הקוממיות, קרא נתן אלתרמן "שנות הסף".

השער השני של היצירה שנפתח בששת שירי "מלחמת עָרים", ונחתם בששת שירי "ליל תמורה", מוקדש כולו למלחמת העצמאות ולתמורה הכבירה שחוללה בחיי האומה.

בשער השלישי של החיבור מתגלה הנס של קיבוץ גלויות על "סבך עֵדֹותָיו" ומפגשן זו עם זו ועם טבע הארץ ונופיה, כִינון הממלכה, בניין ערים חדשות וכפרים רבים, חידוש הלשון, המאבקים בין גלות לגאולה שמחושקות יחדיו על אותה כִברָת ארץ. 

*****

אני מבקש לעמת את שירי עיר היונה עם השיר "אגרת", שיר שיוסף אורן מזהה אותו כאחד "השירים הסתומים בין שירי "כוכבים בחוץ", קובץ שיריו הראשון של נתן אלתרמן שהתפרסם בשנת 1938 והיכה בתדהמה אפילפטית את קוראי השירה בארץ.
 בעיני "אגרת" הוא אחד השירים החשובים בקובץ, ובו מדבר אלתרמן על המחיר שגבו מאיתנו ההישגים הלאומיים הכבירים שאותם אלתרמן מתאר בשירי "עיר היונה". 
 צריך לקרוא, היום, את השיר בעיניים פקוחות. ולהבין את ההכרעה חסרת הפשרות שעשו האנשים שבראו כאן את הישראליות תוך שהם רוצחים את היהודיות הגלותית שבתוכם. הבוטות בשיר היא של נתן אלתרמן, לא שלי.

אגרת
-------------

לך עיני היום פקוחות כפתאומים. 
אלי שלי, אני תמים. 
אני זוכר ברעות השמש על המים 
נולדתי לפניך תאומים. 

עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת. 
כבית המנורה והמראות תדהה. 
כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת, 
אשר ידי היתה בו בשדה. 

אני תמים אלי. לאט לאט הכיתי. 
גררתיו אל הממכר מבית ומאם. 
פשטתי כותנתו. לדמעותיו חיכיתי. 
כבלתי זרועותיו והוא חייך אילם. 

הלא תמיד ידעתי - הוא יקר ממני. 
והוא רק הוא לך הטוב והיחיד. 
על ערש מכאוביו גהרתי כאומנת, 
הנעמתי לו שירים על מפוחית. 

ובהיפתח לילך הזר לקרוא לי - בואה! 
ובהימלטי אליו בניגודו עדוי 
אחי המתאבק, אחי התם לגווע, 
נותר בלי מים ווידוי. ..

השיר מתאר באופן ישיר וצורב את השניות הזאת שהייתה באנשים בדור של אלתרמן ושל אבא שלי שנולדו לפניו תאומים, ושהיו מוכרחים לבטל את השניות הנוראה הזאת באופן אלים ביותר. 
 אלתרמן מתוודה בשיר על רצח היהודי הגלותי שבתוכו "הבן אשר אהבת אשר ידי הייתה בו בשדה". 
 כל הבית השני זועק עקידת יצחק ורצח הבל בידי קין. הבן אשר אהבת. 
האל המת שאהב את הבן המת. 

ושניהם מתו שם בגולה. היהודי ואלוהיו של איציק מאנגער. מתו שם כדי שנקים כאן את הפלא המתעורר, עוף החול שבוער סביבנו היום בלהבות של לאומנות מלאת חרון.

נצטרך להמתין הרבה מאוד שנים עד שחנה אזולאי הספרי תגלה לאלתרמן בשנת 1995 מה חולל בנו אותו רצח תרבותי של "הבן אשר אהבת", אשר ידנו הייתה בו בשדה. 

תוצר עקר משורשים
----------------------

כדי לתאר את המחירים התרבותיים ששילמנו צריך לגרד את העור של התרבות הישראלית להניחו מתחת למיקרוסקופ ולראות מה מגלה לנו עינו החדה של המיקרוסקופ. מי שעשתה זאת ביושר ובכנות גדולים ומחודדים הייתה חנה אזולאי הספרי, כאשר בשנת 1995 לאחר שסרטה "שחור" יצא לאקרנים, כתבה במאמר בעיתון "הארץ" את הדברים הבאים:

"בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, אני לא מגדירה עצמי מזרחית. הלוואי שיכולתי. אני ישראלית. הישראלי החדש, שהוא ברובו דור שני של מהגרים מארצות שונות, תוצר של תרבות בחיתולים. תוצר עקר משורשים ולא חשוב מי אשם או לא אשם.
קטונתי מלהאשים גדולי אומה כבן גוריון, שהחליט על מדיניות של כור היתוך ובכך נטל ממני את תרבותי, כמו שנטל מיוצאי אירופה את תרבותם. אם אשפוט את המדיניות הזו לקולא אומר שהייתה צו השעה. במבט לאחור אני טוענת שיצאנו גם נפסדים וגם נשכרים. נשכרים בכך שיש לנו מדינה וממשלה ואנו אדונים לגורלנו, נפסדים בכך שאין לנו תרבות משלנו…
 אני רוצה לסיים בשיר שכתבתי פעם, באמצע כתיבת התסריט, המבטא את תחושותיי בצורה הכי מדויקת שאני יכולה:

אילו ידעתי / חנה אזולאי הספרי
----------------------------------
אִלּוּ יָדַעְתִּי הֵיכָן שׁוֹכְנִים אֲבוֹת אֲבוֹתָי,
הָיִיתִי בָּאָה בֵּין קִבְרֹתֵיהֶם,
וְיוֹנֶקֶת, וְיוֹנֶקֶת וְיוֹנֶקֶת, 
וְאוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה וּשְׂבֵעָה, 
וּבָאָה בֵּינֵיכֶם, 
וּמַרְאָה לָכֶם מִי אֲנִי. 

אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדַעַת הֵיכָן הֵם שׁוֹכְנִים,
וְלֹא בָּאתִי בֵּין קִבְרֹתֵיהֶם,
וְלֹא יָנַקְתִּי, וְלֹא אָכַלְתִּי, וְלֹא שָׂבַעְתִּי, 
וּבָאתִי בֵּינֵיכֶם 
צְמּוּקָהּ וּרְעֵבָה, 
וְטָרַפְתִּי מִכֹּל הַבָּא לַיָּד 
טְרֵפָה… טְרֵפָה… טְרֵפָה... 
-------------------------------
 ציור: שלי, נתן אלתרמן הצעיר, רישום עפרונות צבעוניים