מדרש צפניה - צפניה ג'   |מני גל

מאת: מני גל ת.פרסום: 24/01/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

שבעה הפסוקים הסוגרים את ספר צפניה הקטן, פסוקי נחמה וגאולה הם. פסוקים אלה משרים אוירה חגיגית ומפויסת, כל כך שונה מתיאורי יום ה` הלוחמניים של הפרקים הקודמים.

לכאורה – תיאור מוכר וחביב של שמחה גואה, המלווה את שיבת ציון, את מחילת החטאים מן העבר ואת ההשתחררות מלחצם של אויבי ישראל. שבעה פסוקים הם טקסט קצר, שאפשר לטוס עליו במהירות הבזק, לסגור את הספר ולצאת לקראת חגי; אך אני רוצה לחגוג מעט על שפתו הציורית של צפניה, ולדרוש על פסוקיו מדרשים.

אמר רב עמנואל הקטן:

`הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ` - דורות רבים דן הקדוש ברוך הוא את עמו, וחשבון ארוך חישב על כל העבירות שעברו את חוקי התורה. ביום ההוא יסיר ה` את משפטו, וימחל על העבירות. ומן היום ההוא לא ידבר האל אל עמו בחוקים ובמשפטים, כי אם בחסד ובחמלה.

`מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ` – לא יסתיר האל פניו עוד מבני ישראל. בקרבם, בלבבם ישכון לעד.

`אַל תִּירָאִי צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ` - יש בכם הכוח, האומץ, הנחישות והחזון לחדש את קוממיותכם בארצכם.

`יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ` – לא יקצוף ולא יקנא האל, ולא יטיל מורא ואימה. אהבתו תדריך אותו, והיא שקטה וחרישית כאהבת אם.

`וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם` – צולעים ונידחים הייתם בגולה. יום יבוא, ושיבתכם לציון תעורר בכם את כוחות היצירה והחיים, עד כי תהיו לשם ולתהילה בכל העמים.

`בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם` – לא לסוף הדורות, כי אם בימיכם תחזינה עיניכם את שיבת ציון.

 ***

במדרשים קצרים אלה אני מוצא את המהפכה הנחוצה לשם שיבת ציון שיש בה סיכוי לעתיד טוב יותר – את האומץ וההחלטיות שהשבים לציון חייבים לגייס בתוך עצמם, את הצבת האל בעמדה חדשה – של כוח חומל ומיטיב במקום מקנא ושופט, ואת הציפיה לדוגמה שייתן העם המתחדש לכל עמי העולם.

וכך דרש אהרן דוד גורדון במכתבו הגלוי ליוסף חיים ברנר ב-1912:

הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ-ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל: קודם-כל כוח מעורר שיעורר בארץ-ישראל עצמה את כל מי שיש בו עוד טיפת חיים להרגיש, לחשוב, והעיקר, לעבוד – לעבוד עבודה של תחיית ידים ושל תחיית כל מה שיש להחיות; ושנית, כוח מושך, שימשוך אליו מכל תפוצות הגולה את כוח העם, את רוח העם, את רצון העם. בקצרה, יחידים יכולים לברוא פה כוח, שיעורר את העם, את כל העם, להתבונן, לראות איפה הוא בעולם, ולבקש דרך לתחייתו ולתקומתו, לבקש כמו שיכול עם מתעורר לבקש.