הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? - זכריה ז' מני גל

מאת: מני גל, בתמונה - העתק תבליט שער טיטוס, בית התפוצות ת.פרסום: 06/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לכאורה אין חדש בפרק ז` בזכריה. אלוהים ממשיך להתגלות לזכריה ולהעביר באמצעותו מסרים מוכרים לעם. אמנם עודד האל את שבי ציון להקים את המקדש, אך הוא חוזר ומדגיש, כי עיקר דרישתו מבני העם הנבחר היא דרישה בתחום המוסר:

מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם, גֵּר וְעָנִי, אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.

מבט בוחן יותר על הכתוב בפרק זה מגלה כמה עובדות מעניינות:

א.     המסר האלוהי מופנה לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים. אם עד עתה פגשנו בכוהנים כמעמד וכמקצוע מוכר ובנביאים כאינדיבידואלים, בהם בחר אלוהים להעביר את דבריו לעם, הרי שכאן הכוהנים והנביאים הם הנמען המשותף של דבר ה`. האם הדבר מעיד על מעמד מיוחד, בו זכו הנביאים האחרונים? האם הם הוכרו רשמית כחלק מההנהגה הרוחנית של העם?

ב.      האל מתייחס למנהג, שכבר התגבש בעם, של צום על חורבן הבית הראשון בחודש אב, ושל צום נוסף בחודש תשרי, הוא צום גדליה.
אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?
על פי זכריה, המנהג מקוים כבר שבעים שנה, כלומר מזמן קצר לאחר החורבן. צום יום הכיפורים אינו מוזכר, שכן הוא שייך ל`עניין אחר`. עם שיבת ציון והתחלת בניית המקדש התלבטו החוזרים, אם עליהם להמשיך ולהתאבל על חורבן הבית הראשון ועל אבדן האוטונומיה היהודאית בארץ ישראל.

ג.       ואלוהים מוסיף אמירה מעניינת: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. הצום הוא עבור הצמים, ולא עבור האל. זו תפיסה מודרנית, המעבירה חלק ממצוות הפולחן לאחריות האדם. אין בצום כל דיאלוג עם האל, ואם יש בו ניסיון לעורר את רחמי האל, הרי שזה ניסיון נואל.

ד.      זכריה שב ומשתמש בכינוי `הנביאים הראשונים` בהתייחסו לנביאי תקופת בית ראשון. הוא מכיר את דבריהם, וחוזר ודורש מהעם ללכת בדרכיהם. בזאת הוא מוסיף לחיבור שבין התקופות (בית ראשון ובית שני), ומחזק את הרצף של התרבות והמחשבה היהודית. אם כן, לא רק התורה היא מקור סמכותי לחיים היהודיים, כי אם גם תביעותיהם של הנביאים הראשונים.