וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ - זכריה ח |אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphoto ת.פרסום: 07/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק הקודם שאלו נציגיהם של יהודי גלות בבל את זכריה הנביא האם עתה, לאחר שיבת ציון, יש להמשיך לצום בתשעה באב או לחדול. זכריה לא פסק הלכה. הוא רק הבהיר שרצונו של אלוהים אינו בצום, כי אם בצדק, במשפט ובערבות הדדית. ובכל זאת, מה עם הצום?

על כך משיב זכריה לקראת סוף פרק ח. אך לא נעשה ספוילר, אנא נלך עם זכריה במהלך שבו הוא מוביל את שואליו, צעד אחר צעד.

****

פעם הלכו רבי עקיבא וחבריו ליד הר הבית וראו שועלים מהלכים במקום קודש הקודשים, והחלו לבכות על גודל החורבן, ורבי עקיבא מצחק. שאלו אותו לפשר הצחוק, ואמר: עכשיו, כשאני רואה שמתקיימת נבואת הנביא אוריה [בספר מיכה]: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר", בטוח אני, שתתקיים גם נבואתו של זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם".

האגדה הזאת מצביעה על אמונתו הגדולה של ר` עקיבא. בשפל הגדול, שפל החורבן, כאשר הם סמוכים להתגלמות החורבן – השועלים המהלכים במקום קודש הקודשים, רק עקיבא שמח. החורבן כבר היה, הוא מאחורינו. רבי עקיבא נמצא כבר בספֵרה אחר, בספרת העתיד. הוא כה בטוח באמונתו שהוא כבר חי אותה – אמונתו בתקומה ובגאולה. כפי שהתקיימו נבואות החורבן, כך תתגשמנה נבואות הנחמה והגאולה. ומהו הסמל לנבואות הנחמה? פסוק מן הפרק שלנו: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

נבואתו של עקיבא התגשמה. נכון, זה לקח קצת זמן. אך לפני יובל שנים בדיוק, מדינת ישראל העצמאית שחררה את ירושלים, איחדה את העיר והחילה עליה את ריבונותה. העיר נבנתה ונבנית. הנבואה התגשמה.

יש בתוכנו מי שחג היובל הוא להם מועד של אבל. הם מעדיפים את האלטרנטיבה...

אך זהו חג גדול.

ואם מדינת ישראל קיימת כבר שבעים שנה, וירושלים משוחררת חמישים שנה ורחובות העיר מלאים ילדים וילדות המשחקים ברחובותיה, שמא הגיע הזמן לחדול מן הצומות?

****

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם".

בימינו קוראים לזה קיבוץ גלויות. הלכנו כברת דרך ארוכה. הקיבוץ היהודי הגדול בעולם חי בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית. קשה לתאר את גודל ההישג הזה.

אך עדין לא הושלם המהלך של קיבוץ כל גלויות ישראל בארץ ישראל.

אז איך אפשר לבטל את הצום?

****

כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם, הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְהוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת... וִהְיִיתֶם בְּרָכָה! אַל תִּירָאוּ! תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם!

הנביא מחזק את ידיהם של העושים במלאכה, של בוני הארץ, בוני הבית השני.

בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו לעלות לארץ ישראל חלוצי העליה הראשונה, כדי לחונן עפרה ולהתחיל לבנות את הבית השלישי. הם היו מעטים שבמעטים, אך הם החלו את המפעל האדיר, שהביא להקמת מדינת ישראל.

הנביא ביאליק, בדרכו של הנביא זכריה, חיזק את ידי המחוננים עפרות ארצנו.

בִּרְכַּת עָם

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
 בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים
נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,
הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים
 נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה
בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,
כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה
 דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –
רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!
הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,
 עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ
שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!
יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ
 לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?
הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!
 עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ
 מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
 קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

****

האם בבניין הארץ, בהקמת המדינה, בקיבוץ גלויות ובפריחתה של ירושלים הבירה די, כדי לבטל את הצומות?

חסר עוד דבר אחד. אין די במבנה הפיסי. המבנה הפיסי הוא אולי אתחלתא דגאולה, אך אין גאולה ללא יצירתה של חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי, על אמת ומשפט, על יחסים הגונים בין איש לרעהו.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ".

אז, ורק אז: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".

הנביא מנבא את ביטולם של ארבעת הצומות: צוֹם הָרְבִיעִי – יז בתמוז, וְצוֹם הַחֲמִישִׁי – תשעה באב, וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי - צום גדליה וְצוֹם הָעֲשִׂירִי – עשרה בטבת. הצומות יתבטלו אך הם לא יהפכו לימי חול. המועדים יישארו בלוח השנה העברי, אך הם יהפכו לחגים, לימי שמחה וששון.

מתי? כאשר ימולאו התנאים שציין הנביא.

אז מה היה לנו שם? עצמאות וריבונות – יש. ירושלים משוחררת ומאוחדת – יש. קיבוץ גלויות – התהליך בעיצומו. חברת מופת – עלינו ללכת עוד כברת דרך כדי להגשים נבואה זאת. וכשזה יקרה, תהיה זו הגאולה. או אז, נחדל להתאבל על החורבן, והצומות יהפכו לחגים.

****

בהמשך המשפט על הפיכת הצומות לחגים, מוסיף הנביא עוד שלוש מילים: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

מה קודם, האמת או השלום? האם תמיד יש לומר את האמת, או שלעתים מוטב לעגל פינות, למען השלום?

"כיצד מרקדין לפני הכלה" - מה הם הדברים שמן הראוי לזמר ולשיר לכלה על מנת לשמח אותה. בסוגיה זאת הייתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. על פי בית שמאי, יש לשיר "כלה כמות שהיא", ואילו לפי בית הלל יש לשיר: "כלה נאה וחסודה".

על פי תפיסת בית שמאי, האמת עומדת מעל הכל. אם הכלה מכוערת, נשיר לה שהיא יפה? זאת תמצית אסכולת בית שמאי – הקפדה יתרה "על נקודת האמת". בלי שיקולים של סובלנות, של פוגענות, בלי עידוני נימוס ותרבות, הבוז לפוליטיקלי קורקט, מה שיש בבטן ייצא מהפה כמו שהוא, ללא עיבוד, ללא עידון. הכלה פוזלת? נשיר שהיא פוזלת.

תפיסת בית הלל אחרת: הם לא נגד האמת. הם לא בעד השקר. אבל הם בעד החיים. הם בעד המעשיות. הם מבינים, שיש מקרים שהחיים מחייבים שקר לבן. את טענתם הם מחזקים בדוגמה מעולם המסחר. אם אדם קנה דבר מה בעסקה גרועה, ואין אפשרות לבטל את העסקה, כיצד נכון להגיב לפניו? לגנות אותו או לשבח אותו? לשיטת בית הלל - התשובה ברורה: יש לשבח את האדם בפניו. וכי מה הטעם בגינויו, כאשר אי אפשר עוד לתקן? וכך גם באשר לריקוד ולשיר. פוזלת? שתהיה פוזלת. הם ישירו: "כלה נאה וחסודה". מפני דרכי שלום.

אז מה קודם למה? האמת לשלום או להיפך? אומר הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". גם וגם. הנביא מסרב לקבל את הדיכוטומיה. ניתן לקיים את האמת והשלום.

איך הדבר מתיישב עם המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי?

ודאי שדבקותו הקנאית של בית שמאי באמת סותרת את השלום. 
האם חתירתו של בית הלל לשלום, סותרת את האמת?
 לא. גישתו של בית הלל, היא האמת בראייה רחבה. היא אמת שניתן לחיות אתה, שניתן לקיים עמה חיים. כאשר הם שרים "כלה נאה וחסודה" הם שרים אמת. אם בעלה בחר בה, אות הוא כי היא נאה וחסודה בעיניו.

"וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

חז"ל חוזרים אל "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" בהקשר של בית הלל ובית שמאי, בעניין אחר, שאף הוא קשור לנישואין. כי אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכות הנוגעות לשאלות של גילוי עריות ופסולי חיתון, מספרים חז"ל, לא נמנעו מלקיים קשרי נישואין זה עם זה, "אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: `וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ` ". כלומר שני הצדדים, גם בית שמאי, למרות הדבקות של כל אחד באמת שלו, לא פסלו אישית את יריבו, אהבו זה את זה והתחתנו אלה באלה. הם לא ויתרו על האמת, אך גם לא על השלום. בסופו של דבר, אלה ואלה פעלו על פי העיקרון של בית הלל. ולא בכדי, הלכה כבית הלל. למה? כי היא האמת. השלום והאמת. השלום, האמת והאהבה.

****

"בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי, לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם".

כאשר תתחולל המהפכה הגדולה – הן הפיסית של התקומה והבניין, והן החברתית של בניין חברת מופת, נהיה אור לגויים, ועיני כל העולם תהיינה נשואות אלינו, ללמוד כיצד ניתן לקיים חברה על יסודות של צדק ומשפט, אמת, שלום ואהבה.