מסר אלוהי משופר ומשודרג - זכריה ח' | מני גל

מאת: מני גל התמונה canstockphoto ת.פרסום: 07/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק ח` בזכריה עשיר מאד במסרים, המשתלבים יפה אלה באלה, מסרים המעוררים אופטימיות גם באשר לעתידו של עם ישראל, וגם באשר לקשר שבין העם לאלוהיו. נדירים הפרקים המקראיים בהם ניתן למצוא כל כך הרבה מסרים חשובים.

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ.

אכן, אלוהים ממשיך להציג כרטיס ביקור של אל קנאי, אך בכל הפרק נמצא התייחסות לקנאות האל רק בזמן עבר, מה שנותן לנו להניח, כי גם אלוהים מתייחס בביקורת כלפי היחס שהעניק לעם. אלוהים אינו מוסיף לאיים בהתנהגות קנאית בעתיד. אלוהים יציג דרישות כלפי העם, אך לא יתנה את הטוב שישפיע על העם בהתנהגות מוסרית, ולא יאיים בסנקציות על הפרת מצוותיו.

כֹּה אָמַר יְהוָה: שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.

שיבתו של האל לציון אינה בבחינת הכרזת בעלות מחודשת על המקום השייך לו, כי אם חלק מתכנית האל להפוך את ירושלים לעיר האמת ואת הר יהוה צבאות להר הקודש.

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

העבר המפואר של ירושלים כמעט ונשכח. העבר הקרוב יותר מעלה זיכרונות קשים של חורבן והרס. ההווה – יום קטנות. שבי ציון מתמודדים עם מצוקות כלכליות, עם הקושי להחיות ארץ חרבה ולהפכה שוב לארץ פורייה. מספרם של השבים עדיין קטן, והם מתמודדים עם עוינות של תושבי הארץ הלא יהודיים. אלוהים מבטיח כאן עתיד יפה יותר - של פריחת האוכלוסיה ושל שיבתה לתרבות רב דורית, לתחושה של ביטחון לזקנים ולטף. בקיצור – נורמליזציה.

כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.

בימים קשים אלה התחזית האופטימית הזאת נראית פנטסטית. גם האל עצמו מתרגש ומתפלא על המהפך הזה, שהוא עצמו יחולל.

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח, וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ.

האל יושיע את עמו ויקבצו ממרחקים. התופעה של `שיבה הביתה` של אוכלוסיה שהוגלתה למרחקים לא היתה תופעה שכיחה. זה יהיה הפלא.

וְהֵבֵאתִי אֹתָם, וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה.

חידוש הברית יהיה הדדי. העם יבחר לשוב ולהיות עמו של ה`, ואלוהים ישוב ויבחר בעמו. ברית זו תתבסס על שני מרכיבים שונים וחשובים – על אמת ועל צדקה. האמת היא הדין, והצדקה היא כל מה שלפנים משורת הדין.

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם, הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְהוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת.

`תחזקנה ידיכם` היא קריאת עידוד לעם החלש, שביטחונו העצמי נמוך מאד. בניגוד לנבואות נחמה אחרות, שבהן התעלם האל מההכרח שבהתחזקות העם, וכל העבודה נעשתה על ידי האל, בדברים אלה מראה אלוהים, שהתחזקות העם תהיה חלק בלתי נפרד ממהלך הגאולה.

כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה, וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה, וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר, וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.

`לפני הימים ההם` הם הזמן שלפני הגאולה. אלה זמנים קשים. שבי ציון אינם רואים ברכה בעמלם בשדה ובבהמות העבודה, הם סובלים מהצקות העממים השכנים, ומריבות פנימיות מחלישות אותם עוד יותר.

וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.

`ועתה` – החל מעתה...

כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה.

הזריעה מסמלת את התקווה לעתיד, וזו תתבצע במציאות של שלום. טבע הארץ יאיר פנים לשבי ציון, כי ה` ידאג לכך.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל, כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה. אַל תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם!

מצבם של היהודים מושפע תמיד גם מיחס הגויים אליהם, וזה עומד להשתפר. התדמית המקוללת, או ליתר דיוק – המביאה קללה, תהפוך לברכה. הגויים יראו את נוכחות היהודים בקרבם, או את חידוש הקוממיות בארץ ישראל, כברכה.

נשים לב שמנבואת הגאולה הזאת נעדר החלק המוכר והלא חביב של הנקמה בגויים. בנבואה זו מבטיח האל, ששינוי יחסם של הגויים אל עם ישראל יבוא כתוצאה מההתרשמות שלהם מפלא ההתחדשות בציון.

`אל תיראו` – עוד קריאת עידוד, הנחוצה כל כך. אין לראות בקריאה זו אמירת `סמכו עלי!`, אלא הבעת מודעותו של האל לחשיבות התחזקות הביטחון העצמי אצל שבי ציון. הם יזדקקו לביטחון עצמי זה, כדי להתמודד עם המציאות המעשית.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם יְהוָה.

מצוות פולחניות אינן נזכרות כאן כלל. כדי להרים את המשא הכבד של בניית הבית הלאומי המשותף יהיו היהודים זקוקים לתרבות המכבדת את הזולת ואת החוק. אמנם אלוהים אומר `את כל אלה שנאתי`, אך מההקשר הרחב יותר ברור למדי, שאלוהים שונא את מה שעלול להכשיל את שבי ציון במשימתם הגדולה.

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.

אסונות העבר אינם חייבים להטיל את צילם הכבד על אורח החיים במולדת המתחדשת. להפך – יש בדברים אלה קריאה להתחדשות במנהגי העם, והתנגדות לקפיאה על השמרים ההיסטוריים. אותם צומות המציינים אירועים מזמן חורבן הבית, אין להם מקום בלוח השנה המתעדכן של העם, ששב לארצו, ובנה מקדש חדש.

גם שבי ציון הציוניים חידשו חגים ומועדים בלוח השנה העברי – ט"ו בשבט במתכונתו החדשה, ימי הזיכרון והעצמאות, ועד היום אנו מחדשים ומקדשים בהתאמה למציאות חיינו בהווה.