כבקרת רועה עדרו? - זכריה י"א |  מני גל

מאת: מני גל, התמונה CANSTOCKPHOTO ת.פרסום: 12/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הטקסט של פרק זה סתום לדעת רבים, וקשיי ההסבר שלו מביאים את הפרשנים לייחס את הנבואה הרחק קדימה אל הימים שקדמו למרד החשמונאים, או אפילו לסוף מלכות החשמונאים או לחורבן בית שני, או, לחילופין, הרחק אחורה, לחורבן בית ראשון. המנסים לקשר בין הנבואה לזמנו של זכריה סבורים שמדובר בחורבן בבל. כל כך קשה להכריע בעניין זה, שנוותר, ונעבור לעסוק במטאפורות המשוות את העם לעדר צאן, ואת מנהיגיו או את אלוהיו לרועים.

היחס בין הרועה לעדר הוא א-סימטרי בעליל. לרועה אחריות מלאה על שלום העדר. יש רועים טובים, המלאים אכפתיות וחמלה כלפי צאנם, וישנם רועים גרועים, המזניחים את העדר וחושפים אותו לסכנות שונות. העדר עצמו – פסיבי, מאפיין מעצבן כשלעצמו.

המוטיב הזה מופיע במקומות רבים בתנ"ך, וגם חז"ל ממשיכים להשתמש בו. הנה אחד המדרשים המפורסמים, המספר על שני מנהיגים גדולים, שרכשו את הכשרתם למנהיגות כרועי צאן:

"בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהילים ע"ח, ע): `ויבחר בדוד עבדו
ויקחהו ממכלאות צאן`. מהו ממכלאות צאן? כמו `ויכלא הגשם` - היה מונע
הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך
מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין
עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה
בעמי, זה הוא דכתיב: `מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו`.

ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן -

אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של
יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (גדר קטנה), כיוון שהגיע
לחסית, נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר:
אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך,
אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני
ישראל, הוי ו`משה היה רועה`."  (שמות רבה)


אווירת משל הרועים ועדרם בזכריה – שונה לחלוטין – ויש בו, במשל, כמה יסודות מטרידים:

רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה.
 צאן ההרגה הוא, ככל הנראה, צאן המיועד לשחיטה, מה שקרוי בלשונם של חקלאי ההווה `עדר לבשר`. אם נעבור מהמשל לנמשל, תעמוד לפנינו תמונה של עם, שנידון לחורבן. כיום משתמשים במונח אחר, המבטא רעיון דומה – `צאן לטבח`.

אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן, וְלֹא יֶאְשָׁמוּ, וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר: `בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר`, וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן.
 מי שיקנה את הכבשים, ישחט אותן, ואיש מלבד `תנו לחיות לחיות` לא יאשים אותו. הרועה, המוכר אותן, לא ייפרד מהן בדמעות, כי אם בשמחה על שעשה עסק, ושום ביטוי של חמלה לא יהיה רלוונטי למצב.

כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, נְאֻם יְהוָה, וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ, וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ, וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם.
 אלוהים, המכיר את זכריה, ויודע כי יש לפרש עבורו את החזיונות שהוא חוזה, מסביר במילים בוטות: כמו הרועה של צאן ההרגה, גם אני, אלוהים, לא אחוס על יושבי הארץ (עם ישראל? הגויים?). אני עומד להפסיק להתערב בחייכם, ואתם תבחרו להילחם איש ברעהו, ולהרוס את הארץ הנושבת.

וָאֹמַר: לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם. הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ.
 אלוהים חוזר אל המשל, אך כעת הכל ברור. הוא יהיה שווה נפש לגורלם של בני האדם, להם דאג בימי עבר. בני האדם יפגעו איש ברעהו, ואלוהים יישאר אדיש.

כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ, הַנִּכְחָדוֹת לֹא יִפְקֹד, הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ, וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא, הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל, וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק.
 את הרעיון הבינונו. אלוהים הולך להתפרק מכל האחריות לגורל בני האדם, או לגורל עמו בו בחר.

לפסוקים אחרונים אלה יאה המדרש הבא:

ממשלה תקום בישראל, ממשלה גרועה, שכמותה לא היתה עוד: את האזרחים הנכחדים, הנשחקים תחת עול המיסים ויוקר המחיה, היא לא תספור ממטר; את הנשברים, שגופם חולה, מערכת הבריאות תנטוש; באזרחים הניצבים, התקועים במקום בלי יכולת להיחלץ מעומס החובות ולצאת לדרך חדשה , היא לא תתמוך; על האזרחים הבריאים, היצרניים והחרוצים, היא תטיל עול מיסים כבד מנשוא וגם שירות מילואים; ואת רגליהם, הן היוזמות המקוריות שלהם, שהיו יכולות להוליכם קדימה ולתרום לחברה כולה, היא תפרק ותחסום.