צאן הריגה או בני אדם - זכריה יא | עפר בורין

מאת: עפר בורין, התמונה: CANSTOCKPHOTO ת.פרסום: 12/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק הזה מופיע ללא תאריך. 
זכריה כזכור, פועל ומנבא בתקופת שיבת ציון בירושלים. 
 לאחר נבואות המנסות לחזק את השבים מבבל לציון, כולל ליוויי בניית בית המקדש החדש, לפתע נופלת עלינו נבואה קודרת מאוד על האדם בעולם והקשר לאלוהים.
 פרשנים רבים מנסים למצוא בפרק רמזים לתקופה אליה מכוון זכריה. בית ראשון? בית שני? תקופה אחרת?
 אני בוחר לחשוב שהפרק הוא סוג של נבואת האכזבה העמוקה של זכריה מהעם היהודי ומהאנושות כולה.
הוא רואה שמעט מאוד טרחו לעלות מבבל לירושלים.
 הוא רואה את חוסר היכולת של העם, לאחר חורבן כה גדול, להסיק מסקנות ולנהוג אחרת מבעבר.
הוא רואה איך שוב שחיתות שילטונית וכוהנית משתלטת עם העם.
והתגובה שלו היא חריפה.
----------
 אלוהים של הנביא (כבר בפתיחה אנחנו רואים כיצד הנביא מרחיק את אלוהים מהעם) נותן לנביא משימה – לרעות (להנהיג) את צאן ההריגה:

ד) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה׃

צאן ההריגה הוא צאן שדינו מוות, טבח. מאוד מזכיר את הביטוי "כצאן מובל לטבח" שיוחס ליהודים באירופה בתקופת השואה (למרות שחלקם התנגדו ורובם כלל לא יכלו להתנגד ועצם שרידותם הייתה מלחמה יומיומית כנגד הטבח).
אבל היחס שמפגין אלוהים אל העם הוא יחס של אובדן תקווה – הם הולכים להיהרג.
----------
 ומדוע אלוהים נותן לנביא את ההנהגה על העם – כי הוא, אלוהים, איבד תקווה. אין לו כוונה לרחם יותר. הוא משאיר אותם לבדם לריב ביניהם ולסבול מיד מלך בשר ודם.
 כדי להסביר את ייאושו לנביאו, אומר לו אלוהים – בבקשה, תתנסה בעצמך:

ו) כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת־הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם׃
----------
והנביא מנסה להוביל את העם. הוא משתמש, כמו רועה המוביל צאן, במקלות.
 שני מקלות מחזק הנביא: מקל "נועם" ומקל "חובלים" (נדון במשמעותם בהמשך):

ז) וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן׃

תוך פסוק אחד הנביא מתייאש מההובלה. הוא מאבד סבלנות וממש בוחל בעם, בצאן ההריגה. מצידו – שיהרגו זה את זה:

ח) וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי׃
 ט) וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ׃
----------
ומה עם המקלות? הנביא שובר אותם.
 את מקל הנועם, המסמן את הברית בין אלוהים לאנושות – הנביא שובר.

י) וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים׃

את מקל החובלים, המסמן את החיבור בין ישראל ליהודה – הנביא שובר.

יד) וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃

זהו – שוברים את המקלות ולא משחקים. אלוהים התייאש מהאדם, התייאש מעם ישראל ומיכולתו להתלכד, וכל שנותר הוא לראות איך האדם שם לו מלך שיחסל אותו עצמו:

טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח־לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי׃
 טז) כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא־יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא־יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק׃

המלך ינהיג העם באופן אווילי.
 כמו רועה שלו דואג לכבשים שהולכות לאיבוד, לא דואג לכבשים שסובלות משברים ברגליים, לא דואג לכבשים שניצבות ולא מצטרפות לעדר, ובסופו של דבר אוכל את הכבשים ולמעשה דואג לעצמו.
----------
המסר הוא ברור:
לא לחכות לאלוהים שינהיג את העולם.
לא לצפות שמנהיגים ינהגו באופן הוגן עם עמם.
 לא להיות כבשים. להילחם על זכויותינו כבני אדם או להפוך ל"צאן הריגה".

(עופר)