הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם - זכריה יב | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה 123RF, Stock Photo - Monument-ensemble "heroes of the Stalingrad battle", the name "Grieving mother" located on Mamaev hill. Russia, Volgograd city, March 2015 ת.פרסום: 13/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק יב נושא הנביא זכריה נבואה אפוקליפטית, על מלחמת עולם, שבה אומות העולם צרות על ירושלים במטרה להחריבה. והמזעזע מכל – בין הצרים נמצאת גם יהודה, כלומר בתוך המלחמה הכללית נגד ירושלים מתרחשת מלחמת אחים בין היהודים שמחוץ לירושלים לאלה שבתוכה.

מלחמה זו מסתיימת בהתערבות אלוהית המביאה לניצחון מוחץ של ירושלים ותבוסה רבתי של הצרים עליה.

אולם במלחמה הזו שילמו היהודים בירושלים מחיר כבד. המחיר הוא הרוג אחד. אדם אחד שהצרים מצליחים לדקור טרם תבוסתם.

מלחמה חסרת סיכוי, הצופנת בחובה סכנה ודאית של השמדה טוטלית, מסתיימת בניצחון מוחץ ובמחיר הרוג אחד – ואף על פי האבל עליו היה אבל נורא, אבל לאומי כבד. האבל הציבורי על מותו, הוא ברמה של אבל אישי של כל יהודי על בנו בכורו.

וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת, מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.

איך ניתן להסביר אבל טוטאלי כזה, של עם שלם, כעל מות בן המשפחה, בניצחון גדול כל כך, שמחירו הרוג אחד? כנראה שההרוג היה איש מיוחד במינו. מיהו? אין לכך רמז בפרק.

מן הסתם, מדובר במנהיג הלאומי, המצביא הצבאי, המנצח הגדול, המנהיג הנערץ – הוא האיש שנפל. ועליו התאבלה האומה, ועליו נישא הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם.

****

כאשר הטקסט המקראי סתום, כמו במקרה זה, בו דמותו של ההרוג סמויה – את החסר ממלא המדרש, ממלאת הפרשנות, ממלאים הרמז והסוד.

מה פירוש "כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן"? תרגום יונתן מבהיר, שמדובר בצירוף של שני אירועים היסטוריים, שבהם מנהיגי העם נפלו בקרב. הֲדַדְרִמּוֹן – מפלת אחאב ונפילתו בקרב. בִּקְעַת מְגִדּוֹן – קרב מגידו, בו נפל המלך יאשיהו. בכל אחד מהמקרים הללו, התאבל העם אבל כבד, הן על המפלה במלחמה והן על נפילת המנהיג. אומר הפסוק, על פי תרגום יונתן, שהאבל על מותו של אותו אדם בניצחון הגדול של ירושלים, משתווה לאבל על שני מלכים שנפלו במפלות גדולות.

מהו תרגום יונתן? התנא יונתן בן עוזיאל תרגם לארמית גלילית את ספרי הנביאים. בעוד תרגומו לנביאים ראשונים היה מילולי, תרגומו לנביאים אחרונים – חגי, זכריה ומלאכי היה דרשני. ונאמר עליו, שבפרשנותו לנביאים אחרונים, הוא הצליח לפענח את נסתרות הבורא, מה שגרם לסכנה גדולה על הארץ ועל היישוב. "וכך תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל".

"ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" הוא מספר טיפולוגי המופיע במספר מדרשים לביטוי שטחה של ארץ ישראל. הווה אומר – כל ארץ ישראל הזדעזעה, אולי פקד אותה רעש אדמה כבד, בעקבות החומרה שבגילוי סודות האלוהות. יונתן בן עוזיאל עצמו עצר את הרעש, כאשר הבהיר את המוטיבציה שלו: להשכין שלום פנימי בעם ישראל. למנוע פילוג. הסבר זה הניח את דעתו של האלוהים.

אולם במה דבריו של יונתן בן עוזיאל עצרו מחלוקות בישראל?

הרב קוק משייך את המדרש הזה לאותו פסוק מן הפרק שלנו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן". המייחד את אחאב הוא היותו הבנאי הפיסי של ישראל – מי שבנה אותה, חיזק אותה, חיזק את צבאה ואילו יאשיהו היה מנהיג שחיזק את העם מבחינה רוחנית ודתית; חיזק את התורה בעם ישראל.

כל אחד מהם חיזק יסוד אחד בלבד – האחד את הגוף והאחר את הרוח. אי אפשר לקיים את הרוח ללא הגוף. אי אפשר לקיים אומה אך ורק על לימוד תורה, ללא דרך ארץ, ללא שורשים, ללא בניין, ללא מדינה, ללא צבא. אולם אי אפשר לקיים אומה אך ורק על החומר ועל הכוח, ללא רוח, ללא תרבות, ללא מורשת, ללא אמונה. בכך שאיחד יונתן את אחאב ויאשיהו לדמות אחת, הוא נשא את המסר של הצורך לחבר בין קודש וחול, בין רוח וחומר, בין החולמים בהקיץ לקצים בחלומות (כהברקתו של ארי אלון).

****

במלאת שבעה לפטירתו של הרצל, נערך כנס אבל לזכרו ביפו. הרב קוק, שעלה לארץ ישראל חודשיים קודם לכן, הוזמן להספידו.

עצם העובדה שהרב קוק נשא דברים לזכרו של המנהיג החילוני השנוא על החרדים בירושלים, עוררה נגדו חמת זעם ורדיפה קשה.

את תקציר נאומו פרסם הרב קוק כמאמר, שנשא את הכותרת, הלקוחה מתוך הפרק שלנו: "הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם". בעצם הכותרת הזאת, הוא הביע את משמעותו וחומרתו של האבל הלאומי על הרצל, אותו הוא משווה לאבל הלאומי המוזכר בנבואתו האפוקליפטית של זכריה.

ההשוואה הזאת לא הייתה רק בכותרת המאמר. הרב קוק פתח את נאומו בפסוק: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן".

המסר המרכזי בנאומו ובמאמרו של הרב קוק, הוא שאין כל סתירה בין החזון הלאומי של הציונות, שהרצל הוא נושאו, לבין התורה והקודש, ואסור שתהיה סתירה כזו. אלו שני חלקים של שלם, שהאחד אינו יכול בלעדי השני.

יש בדבריו ביקורת על החרדים ששללו את הציונות. הוא הציג אותם כרוח ללא חומר, כנשמה ללא גוף, ולכן כדבר שאין לו קיום ממשי. אולם יש בדבריו גם ביקורת על הציונות, על כך שהיא מתמקדת אך ורק בחומר ובגוף, וזונחת את התורה ואת הקודש, ולכן היא עלולה ליצור דמות של גוף ללא נשמה, חומר ללא רוח, שאף לו אין קיום ממשי.

הרצל הוא בעיני הרב קוק כמשיח בן יוסף – האמון על תחיית הגוף הלאומי, אך יש צורך גם במשיח בן דוד, שיהיה אמון על תחייתה של נשמת האומה.

הגולה מתאפיינת בנתק בין הגוף והנשמה. הציונות נועדה להחזיר את העם היהודי לארצו, לשורשיו, לקיום לאומי אמתי, מעשי על אדמתו. זהו שלב הכרחי בתקומת האומה, אך אסור להיעצר בו. ובסופו של דבר, את האומה צריכה להנהיג התורה, הרוח, כלומר משיח בן דוד. אם הציונות תיעצר בשלב של משיח בן יוסף, ימשך הנתק בין הגוף והנשמה, שהוא הוא הגלות.

****

את "הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם" ניתן לקחת למקומות שונים. אפשר לקחת אותו למקום של הערצת האומץ של הרב קוק, שחודשיים בלבד לאחר שעלה לארץ ועוד טרם ביסס את מעמדו, העז לצאת נגד הרוח של היישוב הישן, ולהכתיר את המנהיג הציוני החילוני כמשיח בן יוסף. זו תעוזה ציבורית, אינטלקטואלית ואמונית ממדרגה ראשונה, וגם אומץ לב אישי.

אפשר לקחת אותו לניגוח הרב קוק, ולהציג את משנתו כהתנשאות דתית על החילונים, כאילו הם מבטאים רק את החומר, והחומר הוא החמור, והחילונים הם "חמורו של משיח" שעליו ירכבו הדתיים, ולאחר שהחמור יעשה במקומם ובעבורם את העבודה השחורה, יבואו הדתיים וישתלטו על המדינה וישליטו בה את דרכה. מין פרשנות צינית ורוויית שנאה, ברוח "פרשנותו" המופרכת של המסית והמדיח ספי רכלבסקי.

ואפשר לקחת אותו למקום של אחדות ישראל. הרב קוק רואה בנאומו ובכל מפעל חייו את מה שראה יונתן בן עוזיאל בפרשנותו: "שלא ירבו מחלוקת בישראל", במובן שהמחלוקת לא תחלק את ישראל, לבל תהיה חלוקה של עם ישראל לשני עמים; עם של חול ועם של קודש. במאמרו "מסע המחנות" הוא יצא נגד החלוקה הזאת ל"חופשים" ו"חרדים".

אני רואה בכך את גדולתו. ברור שבחזונו הוא ציפה לראות בעתיד את כל העם חוזר לאורח חיים של תורה ומצוות, אורח חיים דתי. אבל תהיה זו טעות לצמצם את החזון הזה לכוונה הזו, אלא יש להרחיב אותו ולתת לו פרשנות חדשה, המתאימה לנו.

אכן, אין טעם לרוח יהודית נטולת קיום לאומי חומרי של עם ישראל. אכן, אין טעם לקיום לאומי חומרי, ללא הקומה הרוחנית, התרבותית, היהודית.

אך הקומה הזו חייבת לבטא את שבעים הפנים של התורה, ואת הדרכים השונות ואף הרחוקות של יהודים שיהדותם חשובה להם – לפרש את התורה, לדרוש אותה ולקיים אותה בדרכם. ולכל הזרמים הללו יש מקום אלה לצד אלה, בשיג ושיח מכבד, תוך שיתוף פעולה בכל המשותף, לצד כיבוד המחלוקת.

חילוניות חלולה ועקרה מצד אחד, ודתיות מעופפת הממיתה עצמה באוהלה של תורה תוך השתמטות מאחריות לאומית, הם שני צדדים של מטבע הגלות.

חילוניות חלולה ועקרה מביאה לאובדן אמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל, ומביאה לייאוש, לירידה, לתבוסתנות. חרדות משתמטת ומסתגרת, מנציחה את הגלות על אדמת ארץ ישראל. שתי הדרכים הללו סותרות את הייעוד הלאומי של תקומת ישראל.