לא יום ולא לילה - זכריה יד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר,ציור : יונה ארזי ת.פרסום: 15/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק האחרון בספר זכריה, מתאר את יום ה` הגדול והנורא, יום הגאולה, ואת המהלכים שקדמו לה.

החיזיון הוא חיזיון אפוקליפטי מפחיד. המוראות שיקדמו לגאולה, יהיו קשים, ומחירם כבד.

הנביא מספר על מלחמה נוראה, שבה עמי העולם יצורו על ירושלים וגם צבא יהודה שמחוץ לירושלים יצטרף אליהם. הם יפרצו לעיר, יכבשו חלקים ממנה, יהרגו רבים מתושביה ויאנסו רבות מנשותיה.

ואז יקרה אירוע נִסִי פנטסטי. "וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה - גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה". הר הזיתים יתבקע לשניים וייפער בתוכו גיא ענק. "יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה". מתוך הגיא הזה יצא נהר גדול, שמימיו יזרמו לכל אורך השנה, וכפי שיתואר בהמשך הפרק, הוא יקיף חלקים רבים מן הארץ: "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה, וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן, עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ".

אלוהים יכה באויב הנלחם על ירושלים במגפה קשה.

לאחר תבוסת הגויים וניצחון ירושלים, שבה יכיר כל העולם באלוהים כאל היחיד, כל העמים יעלו מדי שנה לחוג את חג הסוכות בירושלים. אולם אם חשבנו שיהיה זה רק מתוך הכרה, מתברר שהדבר יעשה בכפיה – מי שלא יעשו כן ייענשו במגיפה ובבצורת.

****

הפרק הזה הניב כמה ניבים ופסוקים משמעותיים בתרבות היהודית.

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה

לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד`).

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחד שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יום אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה, 
רָם הודַע כִּי לְךָ הַיום אַף לְךָ הַלַּיְלָה, 
שׁומְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיום וְכָל הַלַּיְלָה, 
תָּאִיר כְּאור יום חֶשְׁכַּת לַיְלָה, 
 וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה. הוא לקוח מיום ה` בפרקנו: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

אוֹר יְקָרוֹת

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת", מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

הביטוי הזה לקוח מן הפרק שלנו. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן:". אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא, אותו יום אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאה מתוכן את הזקף קטון (או הפסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

הַיָּם הָאַחֲרוֹן

חתן פרס ישראל, המשורר הדגול חיים גורי, גדול המשוררים החיים עמנו (גורי הוא בן 94 – צלול כבדולח וחד כתער, מעיין היצירה שלו ממשיך לפעום והוא יכול עדין לדקלם על פה מאות שירים), יצר טרילוגיית סרטי תעודה מעולים, העוסקים בשואה.

הסרט הראשון נקרא "המכה ה-81", המתאר את מוראות השואה, ומצר על ההתעלמות בארץ מסיפורי הניצולים. הסרט השלישי הוא "פני המרד", המתאר את הפנים השונות של ההתנגדות היהודית לצורר הנאצי. הסרט השני, העוסק בהעפלה בתקופה שבין השואה להקמת המדינה, נקרא "הַיָּם הָאַחֲרוֹן".

הַיָּם הָאַחֲרוֹן הוא אחד הכינויים המקראיים לים תיכון. כך, למשל, בתיאור גבולות ההבטחה בספר דברים: "מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

וכך גם בפרק שלנו. בתיאור יום ה`, מדובר על נהר האיתן שייצא מן הגיא שייבקע בהר הזיתים. יהיה זה קו פרשת המים, שממנו יזרום שפע המים מזרחה לים המלח [הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי = המזרחי] ומערבה לים התיכון: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם - חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן".

המעפילים שעלו דרך הים מאירופה עלו בספינות הרעועות בים תיכון, הלא הוא "הַיָּם הָאַחֲרוֹן". אך המסר שבשם הסרט גדול יותר – זו האמירה על הים המביא את הניצולים אל התחנה האחרונה, אל מולדתם, ארץ ישראל. אלא ששערי ארץ ישראל ננעלו בידי הכובש הבריטי ששלח אותם חזרה לים, בחזרה לאירופה או למחנות המעצר בקפריסין.

סיפור ההעפלה הוא פרק הרואי חשוב מאוד בסיפור תקומתה של ישראל. לא בכדי, הוא מנואץ בידי הפוסט היסטוריונים, המנסים לקעקע את האמת הציונית בקשקושי נראטיבים שונים; עידית זרטל תיארה את המעפילים כקורבנות של הנהגה ציונית צינית שהשתמשה בהם כבשר תותחים לצרכיה הפוליטיים בלה בלה בלה. איזו עליבות, איזו עזות מצח, איזו רשעות וחוצפה, איזו שקרנות.

זכיתי להיות בן למעפיל. בגיל 17, שנתיים לאחר השחרור ממחנה הריכוז טרנסיסטריה, עזב אבי את בית הוריו והעפיל לארץ ישראל, בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין. הבריטים, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, המשיכו להחזיק בעצורים בגולה גם לאחר הקמת מדינת ישראל, בתקופת מלחמת השחרור. אולם לאחר כט בנובמבר, בסוף דצמבר 1947, הורשו הילדים מתחת לגיל 18, לעלות לארץ. אבי היה בן 18 פחות שבועיים, וכך הוא זכה להשתחרר ולהגיע לארץ, ולהתגייס היישר לקרבות מלחמת השחרור.

אין שקר פוסט ציוני מנוול יותר מהצגתו והצגת אלפי המעפילים כ"בשר תותחים", כתיאורה הציני המכוער של הפוסט היסטוריונית השרלטנית, האמונה על "עובדות אלטרנטיביות".

וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

שלוש פעמים ביום, בסוף כל אחת משלוש התפילות, מסתיימת התפילה ב"עלינו לשבח". זוהי תפילה עתיקה, שהמסורת מייחסת אותה ליהושע בן נון, שאמרה עם הכניסה לארץ ישראל, ואילו המחקר מייחס אותו לספרות ההיכלות והמרכבה, מן המאה השניה עד החמישית, שמביעה רעיונות דומים ובשפה דומה.

התפילה היא דברי שבח לאלוהים, שאנו, היהודים מתפללים אליו, להבדיל מן הגויים ה"מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק", ומודה לאל על כך ש"לֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ – כְּכָל הֲמוֹנָם". אנו, לעומתם, "מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים".

חלקה השני של התפילה, קורא לתיקון עולם: "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי". מהו אותו תיקון עולם? יצירת עולם שבו כל הרשעים יחזרו בתשובה: "לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ". יהיה זה עולם שבו כל העולם כולו יאמין בה` ויקבל את מלכותו.

אפשר לראות בנוסח התפילה התנשאות יהודית על הגויים. עם זאת, ראוי לזכור שהיא נאמרה וקודשה בימי שפל נורא, שבהם היהודים היו מוכים ונרדפים בכל מקום שבו היו. איזו נחמה הייתה להם, זולת האמונה שלמרות חולשתם, הם נעלים על רודפיהם במעלה רוחנית? איזו תקווה הייתה להם זולת האמונה שכל עמי העולם יקבלו עליהם את אלוהי ישראל, ומן הסתם יקבלו את מעמדו הייחודי של עם ישראל?

התפילה מסתיימת בפסוק מתוך הפרק שלנו: "וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

במקור שובצה התפילה בתפילת מוסף של ראש השנה. בפוגרומים של מסעות הצלב, נהגו היהודים למות על קידוש השם כשתפילת "עלינו לשבח" על שפתיהם, ומאז היא הונהגה כתפילת הנאמרת מידי יום, שלוש פעמים ביום.
https://www.youtube.com/watch?v=rgCjyK_TRlI