כאיש אחד בלב אחד - פרשת יתרו מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, התמונה בול לזכר רש"י ת.פרסום: 16/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

על הפסוק  "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט 2) מפרש רש"י " כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". לכאורה, אין בעיה לשונית בפסוק. בכל המופעים במקרא ישראל מופיע בלשון יחיד (למשל "שמע ישראל") והמקרה שלנו אינו שונה. הרי אין לחשוב שרש"י סבור שהנוסח היה צריך להיות "ויחנו שם ישראל", שהרי אין ניסוח דומה במקרא. כדי להבין את הבעיה  שהתעוררה  אצל רש"י, יש לקרוא את כל הפסוק: "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". השאלה היא מדוע לא נקטה התורה בנוסח המתבקש: ויחנו  שם  [בני ישראל] נגד ההר. נוסח זה היה שומר על עקביות בשימוש בלשון רבים לגבי בני ישראל, גם בהמשך לפסוק הקודם: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני".

המעבר מלשון יחיד ללשון רבים ולהיפך במקרא הינו תופעה שכיחה, אבל ברור שמעבר זה אינו סתמי או אקראי, אלא יש בו כוונת מכוון. דוגמא מאלפת היא פרק קל"ז בתהלים ("על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו  בזכרנו את ציון"  ...ואחר כך: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"). הוא הדין בשימוש בלשון יחיד לגבי רבים (כמו במקרה שלנו) או בלשון רבים לגבי יחיד ("ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו"). כל המקרים האלה אומרים דרשני ואכן מפרשי המקרא ניסו לפרש את הפסוקים שבהם יש חוסר התאמה  לשונית בין  לשון יחיד ללשון רבים.

רש"י עושה בעצם פרפראזה למכילתא דרשב"י על ד"ה "ויחן שם ישראל": "ויחן שם ישראל נגד ההר ולהלן ויסעו בני ישראל ויחנו בני ישראל - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת וכאן הוא אומר ויחן שם - חנייה אחת נתן בלבם, כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה". הפרק שבו הפסוק מופיע הוא מתן תורה ועשרת הדברות והמדרש מבהיר את ההקשר שבו הפסוק מופיע.

 פירוש זה של רש"י שובץ למיטב זכרוני בנאומיהם של אהוד ברק ואריאל שרון, שאינם חשודים שהם קוראים את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, כדי לצאת ידי חובת "שניים מקרא ואחד תרגום". לכן נראה לי מוצדק לכנות פירוש רש"י זה מפורסם.

יש מקום נוסף בו רש"י משתמש בביטוי דומה ומאותו טעם. הפסוק הוא: " ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמור, עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה" (במדבר לב 25) ומעיר רש"י: "כולם כאיש אחד".

לסיום - כל מי שקורא את פירוש רש"י על התורה ואת פירושו על התלמוד משתומם ושואל את עצמו: כיצד יתכן ששני הפירושים יצאו מאיש אחד? הפירוש על התורה מלא רגש ותובנות אנושיות והוא רך וחמים. לעומת זאת, הפירוש על התלמוד הוא חד כתער בהגיונו הצרוף. דומה שבעבר הילד היהודי גדל בילדותו על רש"י הרך, כאשר למד חומש עם רש"י וכאשר התבגר הוא הכיר רש"י אחר, שסייע לו להבין את הסוגיות המורכבות של התלמוד, שדורשות כישורים אינטלקטואליים לא מעטים. (על משהו מדואליות זו בדמותו של רש"י, ראה שירו של שמשון מלצר "אשירה לרש"י - נגיש באינטרנט. כפרשן התורה הוא נתפס כסבתא ואילו כפרשן התלמוד, שעוזר להלך בשבילי נהרדעא – הוא נתפס כסבא). נדמה לי, ששטיינזלץ ושוטנשטיין הרחיקו מאתנו את רש"י כפרשן ענק של התלמוד וחבל הדבר.

 

 --------

נספח לרוצים להעמיק חקר

הביטוי "לב אחד"  בפירושו של רש"י  נשען  על המדרש הנ"ל. אבל מהיכן  נטל רש"י את הביטוי "כאיש אחד"?

לפני שאעסוק בשאלה זו, אני רוצה להביא את התרגום של אונקלוס ושל יונתן בן עוזיאל לפסוק: "ויחן שם ישראל". אונקלוס: "ושרא תמן ישראל לקביל טורא". יונתן בן עוזיאל: "ושרא תמן ישראל בלב מייחד כל קבל טוורא". שני המתרגמים לארמית שומרים על לשון יחיד - כמו במקור - אבל יונתן בן עוזיאל מוסיף (כמעט כמו המדרש) – בלב מייחד. כלומר אם נדייק בפירוש רש"י נראה שהביטוי בלב אחד נלקח מיונתן, אם כי עיקר הפירוש שאוב מהמדרש.

נחזור עכשיו לשאלה מנין לקח רש"י את הביטוי בלב אחד? לצורך זה, יש לפנות לפסוקים הבאים: " וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים...ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים  נוסע אחריהם" (שמות יד 9-10). כאן המעבר מרבים ליחיד בולט ודורש התייחסות פרשנית (כי לרוב הפעלים הצמודים למצרים מופיעים בתורה בלשון רבים). על ד"ה נוסע אחריהם, אומר רש"י: " בלב אחד כאיש אחד", ממש כמו בפירוש הנ"ל על ויחן ישראל, אלא בסדר הפוך (שאיני חושב שיש לו משמעות  ושינוי הסדר בין שני המרכיבים נובע מרצון לגוון). גם כאן רש"י הולך בעקבות מכילתא דרשב"י: "והנה מצרים נוסעים אחריהם אין כתיב כאן אלא נוסע אחריהם – מגיד הכתוב שנעשו כולן טורמאות טורמאות, כאיש אחד ומהן למדה מלכות להיות נוהגין טורמאות טורמאות". טורמה היא מילה לטיניתturma) ), ופירושה גדוד פרשים. כלומר כאן לשון יחיד רומזת לארגון המלוכד של יחידת הקרב המצרית, שפועלת כאיש אחד. מכאן נטל רש"י את הביטוי כאיש אחד. רש"י עשה "התכה" של שני המדרשים ויצר ביטוי שכולל את שני המרכיבים: לב אחד ואיש אחד.

לפי המדרש, האחדות הארגונית והתפקודית של יחידות צבא מצרים מתוארת על ידי הביטוי איש אחד ואילו האחדות הרעיונית של  עם ישראל ערב קבלת התורה מתמצית בדימוי של לב אחד. הבדלים אלה מיטשטשים אצל רש"י, כי בשני המקרים הוא מדבר על לב אחד ואיש אחד. (לעניות דעתי, מתאים היה לדבוק בלשון שני המדרשים ולהשתמש בפרשת "יתרו" בביטוי: "בלב אחד כאיש אחד" ואילו בפרשת "בשלח" להשתמש בביטוי "כאיש אחד בלב אחד". ואכן השתמש רש"י כזכור לגבי בני גד וראובן בביטוי "כולם כאיש אחד" ולא בביטוי "כולם בלב אחד",  כי ההקשר שם הוא ארגוני - צבאי).

יש לציין שבמקרא, יש מופעים אחדים לביטוי לב אחד (למשל – "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל  הימים" - ירמיהו לב 39) ויש מופעים אחדים לביטוי כאיש אחד (למשל "ויקם כל העם כאיש אחד" - שופטים כ 8), אבל אין פסוק שבו מופיעים שני הביטויים, בנשימה אחת. (הפסוק היחיד המתקרב לזה הוא הפסוק הבא: "ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד" (שמואל ב יט 15).

מעניין שהן אונקלוס והן יונתן בן עוזיאל בתרגומם לפסוק "והנה מצרים נסע אחריהם"  מתייחסים למצרים ברבים: "והא מצראי נטלין בתריהון".

הרש"י השני על  "והנה מצרים נוסע אחריהם"  פחות ידוע ולמען האמת  פחות נשגב מהפירוש שלו על חניית העם לפני מעמד הר סיני. אולם רק כאשר  התחקינו על המקור של מכילתא דרשב"י על שני הפסוקים, הבנו שרש"י אינו רק מצטט את המדרש, אלא מוסיף לו נופך משלו.

הביטויים  "בלב אחד כאיש אחד" או "כאיש אחד בלב אחד" הם מטבעות לשון של רש"י ולא הופיעו אפילו פעם אחת בכל הספרות התורנית שקדמה לרש"י. לכן הנסיון שלי להתחקות על היווצרות הביטויים הנ"ל על ידי רש"י אינו ניסיון עקר. כי לו הביטויים היו נמצאים ולו פעם אחת בספרות שקדמה לרש"י, ניתן היה לטעון שהוא שאב אותם ממקורות קודמים.

הערה

פרשת השבוע נקראת כך ולא פרשת השבת, כי היא מלווה את המתפלל במשך כל השבוע: בתפילת מנחה של שבת ואחר כך בשחרית של ימי שני וחמישי קוראים בתורה את החלק הראשון של הפרשה שתיקרא במלואה בשבת בסוף השבוע.