איה אלוהי המשפט? - מלאכי ב |דודו פלמה

מאת: דודו פלמה, התמונה 123 RF ת.פרסום: 19/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט.

****

הגעגועים לאלוהי אברהם
--------------------------

הרצון לאל "צודק" איננו מרפה, ומאז המאמין הגדול אברהם, האדם הראשון שהשגיח כפרט בקיומו, מה שהרמב"ם מכנה "השגחה פרטית" – השגחת הפרט באלוהיו, האדם מחפש את הקשר המתפתל בין האל לצדק ולמשפט. כי אם אנחנו איננו יכולים אז הוא יעשה זאת בשבילנו. ואם הוא איננו עושה זאת בשבילנו אנחנו נעשה זאת במקומו.

מכאן מתפצלת השאלה לשני נתיבים: נתיב אחד לעשות את זה במקומו, כלומר לעשות צדק ומשפט כמו אלוהים. והנתיב השני לעשות צדק ומשפט כבני אדם.
כי בעצם בוויכוח שפרץ לו בספר בראשית בין אבינו אברהם לאבינו שבשמים, נוצרו שתי עמדות מהותיות: האחת היא עמדתו של האדם- המיוצגת בנאמנות רבה ע"י אבינו אברהם ובאה לידי ביטוי בשתי שאלות נחרצות שהולמות כפטיש- "האף תיספה צדיק עם רשע"? ו"השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?. 

העמדה השנייה היא עמדתו של אבינו שבשמים, המבקש בכל מאודו להשמיד את סדום ועמורה. עד סוף הדיון המשפטי- קוסמי ביניהם אף אחד מהם איננו מוותר על עמדתו. 
 כי בעצם האדם, היחסי, בן החלוף, איננו יכול שלא לטעון אל מול הנצחי, את הטענה המוסרית האולטימטיבית היחידה שיכולה להביע מחאה על השמדתו הטוטלית של בן החלוף ע"י הנצחי- "האף תיספה צדיק עם רשע"? 

אלא שמאז מת אבינו אברהם, קורה שבני אדם מתבלבלים יותר ויותר להאמין שבויכוח הזה שתי העמדות הן פנויות, והם מתעקשים שלא להבין שעמדתו של אלוהים כבר תפוסה. וכך הם נדחקים לעמדתו של האל ומסוגלים מתוך כך להאמין שנתונה להם הזכות להשמיד, על פי אמות המידה היחידות שיש להם של הצדק היחסי, רשעים גמורים יחד עם אנשים שלא עוללו מאומה לאף אחד, ממש כאילו באמת היו אל. כפי שקרה בהירושימה ובנגסקי. ובקנה מידה הרבה יותר קטן, בינתיים, בעזה. 
ובינתיים עד שיוכח אחרת זו התוצאה:

עַל הַשְּׁחִיטָה

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.