תוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל - מלאכי ב' | מני גל

מאת: מני גל ,התמונה 123 rf ת.פרסום: 19/02/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כותרת הפרק אהובה מאד על כותבי הפשקווילים החרדיים, והם מרבים להשתמש בה, כי היא זועקת חמס. ננסה להבין מפסוקי הפרק על מה זועק הנביא:

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.

על פי הפיסוק (כפי שרואה אותו פירוש הרטום) – ה`אהב` מתייחס לאהבת ה` את עמו או את הקדושה. ניתן לפסק גם אחרת, ולקבל משמעות מעט שונה:

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהוָה, אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.

על פי פיסוק זה אנשי יהודה, תושבי ציון המתחדשת, מתאהבים בבנות הנכריות, ובועלים אותן.

מכל מקום – התועבה היא לקיחת נשים שאינן יהודיות, ולא מדובר בלקיחה לשם בעילה חד פעמית, כי אם צירופן של נשים אלה לתא המשפחתי. הנשים הנכריות נקראות `בת אל נכר`, כאילו הן בנותיו של האל המתועב, הזר, ובזאת מוטל עליהן כתם גדול יותר. מעשה זה נחשב לחילול הקודש או הקדושה, ולא ברור אם הנביא מתכוון לקדושת חיי המשפחה, או לקדושת חוקי התורה.

אם באהבת הנשים האלה מדובר, כפי שפיסקתי בפעם השניה, הרי שאפילו כשנעשה הדבר מתוך אהבה, הנביא טוען כי זה חילול הקודש.

יַכְרֵת יְהוָה לָאִישׁ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה, עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהוָה צְבָאוֹת.

עוד לפני שמתייחס הנביא לעוול שגורם האיש לאשת נעוריו היהודיה, הוא מציין שחטא לקיחת אישה נכריה מטמא את הגבר, שאינו יכול להמשיך ולהגיש מנחות לה`. מתוך ההקשר הרחב יותר של שאר פסוקי הפרק, המדברים במצוות הכוהנים ובחילולן נראה, שהסתירה שבין לקיחת הנשים הנכריות לפולחן בבית המקדש מעסיקה מאד את הנביא, המדבר בשם ה`.

וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה? עַל כִּי יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ!

לקיחת אישה שניה בימים קדומים אלה, קודם חרם דרבנו גרשום, לא היתה בגדר חטא. גירוש אישה ולקיחת אשה אחרת גם הם לא נחשבו לחטא. עם זאת, מקנה הנביא מעמד מיוחד לאשה הראשונה, אשה יהודיה, כמובן: היא אשת נעוריו של הגבר, ובזאת מוקנה לה מעמד מכובד, הנובע מתמימותה ומראשוניותה של אהבת הנעורים. לקיחת אשה נכריה וצירופה אל התא המשפחתי היא בגדר בגידה – לא רק באלוהים, כי אם גם באשת הנעורים. מאשת הנעורים מצפה הבעל (וגם ה`) שתהיה חברה לחיים, ולא קניין בלבד. היא `אשת ברית` – אולי מדובר בברית הנישואין, שיש לה שלושה מחויבים – הגבר, האשה והאל. ברית זו מחייבת.

וְלֹא אֶחָד עָשָׂה, וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ - זֶרַע אֱלֹהִים.

פסוק סתום, שפירושים שונים נתנו לו, ואני רוצה להציע הסבר משלי: `שאר הרוח` – הוא הערך הרוחני של קשר הנישואין, כאשר הוא מתקיים בני שני יהודים. `לא אחד עשה` – הכוונה לכך שמדובר במנהג שרוב בני העם נוהגים לפיו, לשאת נשים יהודיות. `ומה האחד מבקש זרע אלוהים` – בקיימו תא משפחתי יהודי מבקש האדם להוליד מזרעו צאצאים, שיקודשו על ידי ה`.

כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח

יש המפרשים: יש לגנות את אותם יהודים ששנאו את נשותיהם הראשונות, שילחו אותן, ונשאו נשים נכריות במקומן.

ויש המפרשים: אם שונא אתה את אשתך הראשונה – זכותך (מדאורייתא) לשלח אותה, אבל אל תביא אל ביתך, שהוא גם ביתה של אשתך היהודיה, את האשה הנכריה, שתחולל כאוס בשגרת הבית.

דברים אלה, שנושא מלאכי בגנות לקיחת נשים נכריות, מחזקים את ההנחה, שתקופת נבואתו היא תקופת שיבת ציון. כך סברו גם חז"ל, שהצמידו את מלאכי לחגי ולזכריה, וכך סברו גם חותמי התנ"ך, שמיקמו את ספר מלאכי ליד שני הנביאים האלה.

נישואין עם נשים נכריות מוכרים לנו מסיפורי המקרא. כנראה שלא היו נדירים. רות ותמר, חלק מנשותיו של דוד, ורבות מנשותיו של שלמה היו נכריות. הביקורת נגד מנהג זה החלה להופיע רק בתקופת בית שני. היוזמה לחייב גברים לגרש נשים נכריות שהיו נשואות להם עלתה מצד המנהיגות בימי עזרא ונחמיה. זו היתה תקופה של חולשה גדולה בעם. החשש מטמיעה בעמים האחרים שמסביב היה מבוסס על מספרם המועט של היהודים, שבי ציון. פולחן המקדש רק החל להתחדש, ועדיין לא סייע בגיבוש זהות לאומית לעם היהודי הקטן.

יפים דבריו של מלאכי, המשלב בהתנגדותו ללקיחת נשים נכריות גם את היחס המכבד לאשת הנעורים, אשת הברית, האשה היהודית. זה לא מובן מאליו, על רקע חוסר הסימטריה ביחסי גברים ונשים באותה התקופה, והיחס לאשה הנשואה, שהיה דומה במידת מה ליחס לקניין.