ענות עני - תהלים כ"ב |מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 22/03/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 רבים ממזמורי תהלים ספוגים ביאוש. אבל היאוש אינו מוחלט וסופי ותמיד יצפה המשורר לעזרה שתבוא, גם אם הסיכויים לכך נמוכים. לעתים, כמו בתהלים כ"ג, המזמור מתחיל באופטימיות ובשלוה ועובר למצב תודעתי של אי ודאות וסכנה. לעתים, התמונה הפוכה, כמו במזמור שלנו: תחילתו ביאוש עמוק וסופו בשכנוע עצמי שהגאולה בוא תבוא.

המזמור נפתח בזעקה: "אלי אלי, למה עזבתני?" המשורר חש שללא עזרת האל מיום לידתו ועד בגרותו הוא לא היה שורד. אויביו שלועגים להידרדרותו ("ואנכי תולעת ולא איש") לועגים בעצם לאל שאמור לתת לו חסות. מכאן קריאתו לאלהים: "אל תרחק ממני".

המשורר מתאר את מצבו  כמוקף בחיות טרף או בעדת כלבים ואין לו שום סיכוי למצוא פתח מילוט. הוא חש שעוד רגע אויביו – טורפיו עומדים לחסלו ורק התערבות האל תציל אותו. כגודל הסכנה כך גודל האמונה שאלהים יציל אותו. יש לו אמונה אכסיומתית שקריאתו לישועה תיענה: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני".

המשורר רואה עצמו כנציג של צדיקים סובלים וישועתו תהיה ישועתם. המשורר מאמין שישועתו האישית יחד עם צדיקים אחרים תהיה כה פלאית ודרמתית שכל שוכני תבל יקבלו עליהם עול מלכות שמים: "יזכרו וישובו אל ה` כל אפסי ארץ...כי לה` המלוכה ומושל בגויים".

דומה שרק מצב של סכנה קיומית כה מוחשית היא שמכניסה את המשורר למצב הזייתי כמעט, על ישועה שעומדת להתרחש כהרף עין. הספק שמתעורר בקורא שהפנטזיה של המשורר תתגשם, מעצימה את התחושה שהמשורר שקוע עמוק בצרה וחווה בדידות וחוסר אונים.