מעגלי צדק  - תהילים כג | עופר בורין

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 25/03/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מזמור כג הוא קצר וכאשר קוראים אותו ברצף הוא שיר אמונה מרהיב.
 הנה:

א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃
ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי׃
ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ׃
ד) גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃
ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה׃
ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי  וְשַׁבְתִּי בְּבֵית־יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים׃

לאחר הקריאה הראשונה, עלו בי מחשבות על הפרטים.
----------
א. אלוהים כמנהיג

יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃

האמנם הכוונה כאן היא שכשאלוהים מנהיג את דויד או את העם אז לא חסר דבר?
או אולי הכוונה היא שבמצב כזה אין מחסור במנהיגות?
 במקרה הראשון – מאיפה הביטחון שאלוהים הוא רועה שלעולם צאן מרעיתו לא חסר דבר? המציאות (גם אז בימי דויד ובוודאי בהיסטוריה עמוסת החורבנות והשואות שלנו) מוכיחה את ההיפך. אין כל קשר בין אמונה במנהיגות האלוהית למצבו של מלך ישראל או עם ישראל.
ובמקרה השני – האם ברצינות אפשר לדבר על עולם המנוהל ללא מנהיגות אנושית?
----------
ב. מה פשר הצדק?

יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ׃

צדק הוא מאבני היסוד של היהדות.
"צדק צדק תרדוף" מצווה עלינו משה.
 והינה כאן – אלוהים ממש מוביל את דויד במעגלי צדק. לא צריך לרדוף, לא צריך להיאבק. כמו אוכל, מים ושאר מוצרים בסיסיים שהרועה מספק לצאן, כך גם הצדק.
וכל זה לא בשם איזה צורך של החברה האנושית לצדק, אלא "למען שמו". 
כאילו מעגלי הצדק של אלוהים, הם מהות החיים. 
מעגל של לידה, חיים ומוות, שכולו נועד למען שמו של אלוהים.
 כלומר – כל פשר החיים הוא האדרת שם אלוהים, שהוא הרי כל יכול וכלל אינו זקוק להאדרת שמו.
רק מלכתוב על זה אני מרגיש שאני נכנס למעגל סתירות אינסופי.
בין "צדק צדק תרדוף"  של משה לבין "ינחני במעגלי צדק למען שמו" של דויד – אני מתחבר יותר למשה מאשר לדויד.
----------
ג. אין פחד בעולם

ד) גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃

לפתע, עובר המזמור מעולם שכולו טוב לעולם של פחדים.
 כמו חייל בשדה קרב, אומר הכותב לאלוהים שאין הוא מפחד כאשר הכדורים שורקים סביבו ופצצות מתפוצצות מטרים ספורים ממנו, שהרי המפקד (אלוהים) איתו.
אמונה שנשמעת נפלאה, נשגבת.
האמנם?
האם באמת חיים ללא פחד הם חיים טובים?
האם הפחד אינו מנגנון חיוני כדי להתמודד עם המציאות?
 האם שם, באירופה, רגע לפני שנפתחו הברזים עם הגז, או הירייה מעל בור המוות, עמד אלוהים גם לצידם של האנשים? האם גם הוא נפגע? 
אז אולי המאמין לא חושש שיקרה לו משהו רע, אבל משהו רע קורה.
ואם אלוהים שם לצידו ("כי אתה עמדי") אז מישהו פה לא חישב נכון את הסיטואציה.
 וצדק שמחכה באחרית הימים או בעולם הבא, לא באמת מעניין את הכבשה שזה אתה נשחטה בעוד הרועה שומר עליה.
----------
ד  חינוך מול נחמה
 ידוע הפתגם "חוסך שבטו שונא בנו", שמשמעותו – חינוך אינו רק ליטוף אלא בהחלט כולל גם תוכחה. ובתנאי שהכל נעשה באהבה.
 וכאן כתוב:

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃

כלומר – הביטחון או הנחמה של האדם מאלוהים, היא גם מה"שבט" וגם מ"המשענת".
ובתנאי שהכל בא מאהבה
----------
ה  מי רודף ומי נרדף:

ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי

רוב המפרשים שקראתי, מסתכלים על הפסוק הזה כאמירה שאלוהים נותן למאמינים בו שפע של טוב וחסד.
 אני מציע פירוש אחר – מה שירדוף את המאמין האמיתי, זה שמבין שמהות האמונה היא צמ"ח (צדק, משפט וחמלה), זה הצורך לעשות טוב לאחרים והצורך לעשות חסד עם אחרים והצורך לרדוף אחרי הצדק.

ומה עם אלוהים?
 האמת – אין לי מושג.