במילים אחרות נגיד כך... תהלים פרק כ"ד |  מני גל

מאת: מני גל התמונה 123 RF ת.פרסום: 26/03/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

שלושה פסוקים במזמור זה מצלצלים מוכרים:

מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה, וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.

אכן, כבר במזמור ט"ו פגשנו פסוקים מאד דומים, אם כי שם הרעיון מורחב בהרבה.

מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם!

הרעיון זהה: אל המקדש יבואו רק הצדיקים. בשני הקטעים מושם דגש על היושר האישי ועל אמירת דברי אמת.

אם מזמורי תהלים הושרו בציבור בטקסים במקדש, הרי שלקטעים אלה היה תפקיד מובהק – להכין את הבאים בשערי המקדש להתכוונות שלמה ותמימה. אנשים לא נדרשו להציג בשערי המקדש תעודות יושר, וידוע היה לכל, שאין בני אדם מושלמים, אבל הביקור במקדש אמור היה להכניס את האדם להלך רוח של רצון להיטיב את דרכיו. הנוסח של שאלה ותשובה מאפשר להניח שמישהו (כוהנים?) שאל, ומישהו אחר (כוהנים אחרים? הציבור?) ענה.

פתיחת המזמור ראויה לקריאה בוחנת:

לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.

לפני הכניסה למקדש מזכירים לנו, שאתר זה, המצומצם בשטחו, הוא רק חלק מהעולם הגדול שברא האל. עוד ניכרת כאן התפיסה העתיקה, האומרת כי היבשה מונחת על הים. גיאוגרפית – תפיסה זו שגויה. מבחינת תולדות החיים על כדור הארץ – יש בה אמת חשובה: החיים התחילו במים.

החלק העיקרי במזמור מחזק את הרושם, שהמזמור הושר כחלק מטקס. סגנון השאלות והתשובות, שאפיין את תחילת המזמור, ממשיך כאן:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר, יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה! שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. סֶלָה.

החגיגיות וההדר של הטקס באים לידי ביטוי ברעיון, ששערי המקדש צריכים להגביה עצמם, כדי שמלך הכבוד, הוא ה`, ייכנס בהם. רגע, הוא אינו נמצא שם כל העת? מהיכן הוא בא כדי להיכנס אל המקדש? איך נפרש זאת? הנה דרך מודרנית להסביר את הנאמר: בקיימנו את הטקס ברוב כוונה ובתמימות לב אנו מכניסים את הקדושה אל המקדש.

ונסיים בפסוק מהאמצע, ובו צירוף מילים לא כל כך ברור, שהפך, בדרך מדרשית כלשהי, לכותרת של ספר חשוב בארון הספרים היהודי:

זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ, יַעֲקֹב. סֶלָה.

אם נצמיד את הפסוק לאלה שקדמו לו, אולי נוכל להבין אותו בדרך הבאה: נקיי הכפיים וברי הלבב – הם הדור הדורש את ה` ומבקש את פניו.

בשנת 1871, בעיר וינה, החל ר` אייזיק הירש וייס להוציא לאור בחלקים את יצירתו הגדולה "דור דור ודורשיו". חיבור זה הוא תיאור היסטורי מקיף של התפתחות התורה שבעל פה, מתקופת המקרא עד שלהי ימי הביניים. וייס תיאר את התורה שבעל פה כיצירה רוחנית ההולכת ומתפתחת לאורך התקופות ההיסטוריות. לעומת התפיסה האורתודוקסית, שהתייחסה לספרות התלמודית כמוצר מוגמר, שלם ובלתי-משתנה, ולעומת התפיסה הרפורמית והמשכילית-הרדיקלית, שביטלה את התלמוד כספרות מיושנת ופגומה, הראה וייס שהתורה שבעל פה וההלכה מסתגלות ומתעצבות לפי שינויי החיים והמציאות. שם הספר, הלקוח ממזמור כ"ד, מביע את שרצה וייס להביע – שבכל דור דורשים את התורה מחדש.